מאת:אור
עוד חודש למרוץ חצי המרתון בעין גדי ושלושה בלבד נותרו עד ליום הגדול, שאני מקווה שיהיה כזה, בפאריז. יותר משנה עברה מאז שהטיפוס המגולח באופן חלקי, המתקרא השכן, חבט בדלת הדירה, ושלף אותי לריצה הראשונה שלי. כשאני מעלה בזיכרוני את הרגעים שחלפו, השכן נמצא ברובם של הזכרונות. בצעדים הראשונים שלי, רכישת המכנסיים הקצרים הראשונים, המרוץ התחרותי הראשון וכך הלאה. השכן היה זה שמסר אותי לידיו של המאמן. זה היה רגע מכונן בהתהוותי כרץ, אך בה במידה היה זה רגע מורכב מבחינת יחסי עם השכן.
הכניסה לעולמו של המאמן שילון, יצרה לי סדר יום משלי שהשכן לעיתים קרובות הצטרף אליו, אך זה כבר לא היה בדיוק אותו הדבר. המחוייבות הראשית שלי היתה לתכנית האימונים שקיבלתי בראשית כל חודש. השכן איבד ממעמדו כמשפיע על סדר היום המשותף, והיה למשתתף בלבד, שהתכנית תמשך איתו או בלעדיו. במקביל את השכן פקדה סדרה של חוליים, לא חמורים, אך מספיקים על מנת לנטרל אותו לתקופות קצובות מפעילות ספורטיבית. זה לא קרה בצורה מתוכננת, אבל התרחקנו ספורטיבית. בריצות המשותפות שלנו, שהלכו והתמעטו, השכן היה מקפיד להתפעל מהשיפור בריצה שלי ולפרגן על היכולות החדשות , אך בו זמנית גם לבקר את עצמו ואת התחושה שהוא הולך ומדרדר. נדמה היה שמתהווה מעין מאזן אכזרי, בו השיפור ביכולותי מקביל, ואולי אף בא על חשבון, היחלשותו של השכן. הוא התחיל להטיל ספק בעצם השתתפותו במרתון פאריז, ובריצות קבוצתיות העדיף להשתרך מאחור, מוציא את עצמו מהכלל, ומלווה זאת בהצהרות שלא בא לו להתאמץ.
מידי פעם השכן ניסה לרמוז לי דברים. הוא נהג להיעמד מתחת לחלון ולזעוק "נטשת אותי" או לחלופין לקרוא "הפקרת אותי לכלבים" בליווי תלישת שערות ראשו. בגלל נטייתו הבולטת לאנדרסטייטמנט לקח לי זמן להבין שהוא קצת ממורמר, אבל משהו בכל זאת התחיל לחלחל אלי. ניסיתי לחזור וליזום ריצות משותפות, אך בכל פעם שפניתי לשכן הוא אמר שהוא כבר הספיק לרוץ קודם לכן. כפסיכולוג היה לי ברור שהוא ממציא תירוצים , שהפגיעה שספג ממני, גרמה לכך שכל שנותר לו הוא לשמור על עצמו מאכזבות נוספות. ההסבר הזה החזיק מעמד עד ששמתי לב שיותר ויותר אני נתקל בשכן לבוש בגדי ריצה בחדר המדרגות, ומראהו חטוב מתמיד.
"השכן חוזר" מלמלו עגלות הילדים בכניסה לבניין , "השכן חוזר" צעקה השכנה המשוגעת מהקומה הרביעית, "השכן חוזר" לחש פח האשפה שגנבנו מהבניין הסמוך. שלושה חודשים לפני מרתון פאריז, בעיצומם של ימים בהם המאמן שילון מכביד את ידו עלי, ומכריז על ריצה של שעה ושלושת רבעי בסתם יום של חול באמצע השבוע. בדיוק בעיצומם של ימים אלה השכן חזר. הוא אמנם היה שם כל הזמן חצי קומה מעל, אבל משהו בנוכחות שלו נעדר. עכשיו משהו השתנה, השכן וויתר על הוויתור.
נדמה שזאת ראשיתה של התקופה השלישית ביחסנו. התקופה הראשונה, היתה ערש לידתי כ"לא רץ" שרץ. אותם ימים בהם השכן חילץ אותי מבין אריזות המקדונלדס הריקות והוציא אותו בצעדי ריצה אל רחובות תל-אביב, תקופה בה הוא למעשה נשא אותי בידיו, עד שהצלחתי להתחיל לרוץ בכוחות עצמי, תקופה שהסתיימה בכך שעמדתי במירוץ לעשרה קילומטר בעין גדי בשנה שעברה. התקופה השנייה החלה כאשר השכן העביר את האחריות על אימוני לידיו המקצועניות של המאמן שילון. זאת התקופה בה חלה התקדמות ניכרת ביכולותי, אך בו זמנית התהווה מרחק מסויים ביני ובין השכן, כשאני החלפתי את נאמנותי הראשונית לשכן בנאמנות אדוקה ונוקשה לתכנית האימונים הקדושה. ונדמה לי שכעת אנו נמצאים בראשיתה של התקופה השלישית. השכן חזר, ובכוחות מחודשים ונחישות רבה.
שלושה חודשים לפני המרתון בפאריז, נפח הריצות שלנו מטפס משבוע לשבוע, הזמן והמרחק תובעניים מתמיד. את הטיפוס הזה לקצה הבאגט נעשה ביחד.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
