מאת:שירלי אדרי
יום לפני, מגיעה לחדר במלון ו- לחץ, לחץ, לחץ! ההתרגשות אדירה, חצי שנה של אימונים מהנים אך גם קשים ומפרכים הגיעה לשיאה על פי תוכניתו של מאמני היקר מני פלד. מחר בבוקר – מרתון!
אבל, הפחד גובר על ההתרגשות שכן למרות הדרך המופלאה, מיד אחרי הריצה הארוכה האחרונה, פשוט לא הצלחתי לרוץ! הרגליים לא שיתפו פעולה באימונים, והתסכול התחלף בדיכאון, שגבר על הרצון העז להגיע למרתון הכי מוכנה שאפשר.
יעל (שלקחה שלישי בנשים – ישר כוח!) הגיעה לחדר ואני משתפת אותה בפחדים שלי, היא מרגיעה אותי מאוד "זה רק המרתון הראשון שלך, אל תדאגי, את ההכנה שלך כבר עשית". היא שיתפה אותי בהרגשה המופלאה כשמגיעים לקו הסיום, ובהחלט הורידה את מפלס החרדה. ואז הגיעה ה sms שילווה אותי כמעט לכל אורך הריצה "הכאב הוא זמני, האכזבה היא נצחית". אחי היקר, אלון ניקר, שנפצע בדרכו למרתון השלישי שלו בטבריה, מצליח כרגיל להדביק אותי למשפטים שמלווים אותי בכל שניה שאני אפילו חושבת לוותר או להפסיק (המשפט הקודם היה "מה זה פה, שלישות?").
קו הזינוק, איזו התרגשות! אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע, 3 ,2 ,1 יוצאים לדרך! אני מרגישה מצוין, ואני מתחילה לאט כמו שזהבה היקרה המליצה לי, עשרת הקילומטרים הראשונים חולפים בכיף.
אני עושה הערכת מצב ומחליטה להגביר ממש מעט. ואז… מתחילות רוחות הצד, רצים בסיקול חילוף, הצילו! ולצערי, במקום להאט, בהחלטה שגויה, אני מתחילה להיאבק כדי לשמור על הקצב. אמנם אני מרגישה נהדר בחצי, אבל… אחרי מספר קילומטרים, כשהרוח חוזרת להכריח אותי לרקוד "שפתה מים" אני פוגשת אותו… את הקיר! "הכאב הוא זמני, האכזבה היא נצחית", אחרי 10 דקות אני שואלת את עצמי "מה לעזאזל זמני בכאב הזה???" ב 33 ק"מ אני פוגשת את חומת סין! והמאבק כל כך קשה… אני מרגישה כל צעד, מנסה להתרכז בטכניקה, אבל כל כך כואב לי שאפילו עמדת ה D.J והמעודדות לא מורידים את מפלס הכאב אפילו במעט…
שני קילומטר לפני הסוף מתחילות לרדת לי דמעות, וקשה לרוץ כשבוכים, קשה לנשום, ואז בא המושיע שלי, ומושך אותי כמה עשרות מטרים, אבל אח"כ הוא פורש כדי לסייע לרצי הקבוצה שלו. ושוב הדמעות חוזרות והמחנק גובר, ומאחורי מגיע המושיע השני שאני אפילו לא מכירה (אך בהחלט מוקירה) ומצטרף לצדי, אני בוכה לו "אני לא יכולה יותר" והוא מעודד אותי לקראת הסיום. במאה מטרים האחרונים אני שומעת את המפקדת שלי רס"ן נורית שרביט שצועקת "קדימה שירלי, אני כל כך גאה בך, תגבירי קצב! פיניש!!!", ואני בשארית כוחותיי, מגבירה… ומגיעה לקו הסיום!
זהו? נגמר? אני לא מרגישה את ההרגשה שחיכיתי לה? איך זה יכול להיות? אני נזכרת במשפט שכולם אמרו לי "אף אחד לא ממש מבין למה הוא עושה את זה עד שהוא חוצה את קו הסיום". אבל אני עדיין לא ממש מבינה! עדיין לא מרגישה את ההרגשה הזו!
רק בערב, כשהכל כבר נרגע הבנתי שהמרתון קשה ומיוחד, אבל הדרך! הדרך היא המופלאה. כל אימון וכל מרוץ עד למרתון, לא פחות מדהים מלחצות את קו הסיום!
אבל התובנה הגדולה מכולן הייתה, שהפעם היחידה בחיי שהרגשתי את ההרגשה המופלאה הזו הייתה – בלידת ביתי אביגיל… ולמעשה בכל יום שחלף מאז! כל שאני צריכה זה להסתכל על היצור המדהים הזה שברא אלוהים וההתרגשות המדהימה ממלאת את כל כולי!
להתראות בברלין!
תגובות לכתבה לאימייל של שירלי
