מאת:אור
לא מעט פעמים בזמן האחרון אני שואל את עצמי עד כמה חשובה הריצה ביוםיום שלי. על מה אוותר לפני שאוותר על הריצה היומית, ומה התנאים שמצדיקים וויתור על ריצה. אותה תהייה קיימת גם לגבי לוח האימונים. האם מילותיו של המאמן קדושות, ומהרגע שנכתבו יש לכבדן כאילו היו הנוסח הסופי של התנ"ך. או שמותר להכניס בהם שינוים קלים, כמו להחליף ריצה של יום שני במנוחה של יום שלישי. במקרה אחר, ביום עמוס בו יש לי ישיבה מוקדמת, האם אפשר, באופן חריג שלא יחזור, לוותר על הריצה הקצרה מבין שתיים, אחת ארוכה של שעה וחצי ועוד אחת קצרה של מחצית השעה שנקבעו לאותו היום? כשאני מנסה להבין למה אני כל כך חושש לדלג על ריצה אחת קצרה, מתוך רצף שנמשך על פני חודשים ארוכים, אני חש שמה שמפחיד זה העובדה שאני לא מבין. אני לא מצליח להבין עד הסוף, למרות כל המילים שאני כותב, מה מחזיק אותי מיום ליום ומשבוע לשבוע, איך ספורט שהיה הדבר השנוא עלי ביותר בכל ימי ילדותי, הפך לחלק כל כך אינטגרלי ביוםיום שלי. נדמה שיש פחד המקנן בי שאם לרגע אעצור, לרגע אוותר ואמשיך לישון עוד שעתיים, פתאום אני אתחיל לשאול את עצמי "בשביל מה זה טוב?", ומשם קצר המרחק ל"למה בעצם אני עושה את זה?" המערער. הספק יוכל אז בקלות רבה לחסל את המוטיבציות הספורטיביות כאילו היו ברווזים על מסלול הריצה.
ההתמדה וההצמדות ללוח האימונים מצטיירות פתאום לא כעדות להעדרו של הספק, אלא כדרך שלי להתגונן מפניו. יש משהו דתי, שנשען יותר על אמונה מאשר על חשיבה לוגית בדבקות הזאת . כשהשכן או הבנקאי מנסים לקצר לי ריצה, או לתהות למה פתאום באמצע צריך לעבור לאינטרוולים, כלומר ריצות קצרות במהירות גבוהה וביניהן הפוגות, אני אגיד "כי ככה המאמן כתב", אני יכול לנסות להבין את ההיגיון של המאמן, ואם אשאל אותו אולי הוא אפילו יסביר, אבל אני, כאדם מאמין, פועל ממקום אחר. נדמה שההיגיון הוא אויבו של הרץ, מה יכול להיות הגיוני בהחלטה להקדיש זמן רב כל שבוע לריצה ברחובות העיר בבגדים מטופשים ולסבול מכאבי ברכיים, כשאני יכול לצאת לצעדות שפויות, בבגדי אנוש, עם כל הרווח הבריאותי של פעילות ספורטיבית וללא הכאבים. איפה שיקול הדעת בהחלטה לשים לי למטרה את ריצת המרתון, כשמן המפורסמות היא שהרץ הראשון בימי יוון העתיקה שגמא את המרחק על רגליו, לא גמע עוד מרחקים אחריו.
ביום חמישי בערב, הריצה והחיים עברו התנגשות קטנה. באותו יום בבוקר קמתי בשש כדי להגיע לאימון השבועי באצטדיון, אחר כך היה לי יום עמוס מאוד, ובשמונה וחצי בערב חזרתי הביתה מותש. למחרת, יום שישי, הייתי אמור לקום שוב בשש בבוקר ולהצטרף לריצה הקבוצתית השבועית של המאמן ביערות בית שמש. זה היה מאבק קשה בין מחויבות למסגרת האמונה, להיענות לרצונה של הנפש. עימות בין הצורך להקיץ בעלטה, להיחפז בשירותים ולהגיע לאי שם באיחור של עשר דקות, לבין התחושה שעוד שעתיים של שינה במיטתי, כולל יקיצה טבעית לצד אהובתי, הם מה שאני צריך עכשיו, נפש וגוף. הצרכים ניצחו את המשמעת, ובאצבע רועדת שלחתי הודעת SMS למאמן, שאעדר מהריצה, כי אני מותש, והוספתי שאני אפס, רק כדי שלא יהיה ספק שאני חש בושה על מעשי. המאמן לא מיהר להגיב, ואת יום שישי העברתי בפנטזיות על הכעס שלו עלי, והאכזבה שהוא בוודאי חש. ברגעים קיצוניים דמיינתי כיצד הוא מודיע שהוא התייאש ממני.
אפילוג
בשבת בבוקר יצאתי עם רון, שותפי לקבוצת האימון, לרוץ את חמישה עשר הקילומטר של מרוץ איל. רון רץ מהר, והתאמצתי להיצמד אליו, זה לא היה קל אבל אחרי פחות משעה ועשר דקות, מהר משצפינו, הגענו לסוף המסלול. הרגשתי שקשה לי לחכות עד יום ראשון בבוקר כדי להתקשר למאמן, לבדוק האם הוא כועס, אבל גם כדי להביא לפניו את מנחת השעה ועשר דקות. להראות לו, וכנראה לא פחות מכך לי, שעדיין לא איבדתי את האמונה, שהריצה עדיין חשובה לי. להבהיר שלמרות שלא לגמרי ברור לי למה, לרוץ חמישה עשר קילומטר בפחות משעה ועשרה זה השג משמעותי בשבילי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
