מאת:אלעד פלטין

בשבת האחרונה, נערכה אליפות ישראל באופני הרים ביער שגב שבצפון, לא רחוק מהעיר כרמיאל. איגוד האופניים בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית משגב (ונותני חסות נוספים) הרימו אירוע יפה ומאורגן להפליא. נראה שיש שיפור משמעותי משנה שעברה באירוע והיה ריח אמיתי של אליפות ישראל באוויר ! (אבל, מיעוט רוכבים לצערנו).. כמו בתחרות ההכנה התארגנה קבוצת מומנטום בשיתוף פעולה עם ראש וועדת ההורים (הבלתי רשמית) – רותי רוזלי.

נסענו יחדיו להכרת מסלול נוספת ואחרונה ביום שישי. מזג האוויר היה יבש כמדבר, אבל סמכנו על החזאים שהבטיחו שיפור ביום התחרות שלמחרת. מסלול התחרות היה טכני מאוד וקשה, אף נראה שהיה קשה מידי לקטגורית הילדים, דבר שלא נראה והשפיע כל כך על רוכבי קבוצת מומנטום הצעירים.
"שתי מילים" חשובות על מסלול הספורט. בניגוד למסלול האקספרט והעילית שהיו מצוינים לעילה ולעילה, נראה שמסלול הספורט היה קשה מידי לרוכבים. מסלול הספורט עליו רוכבים יותר משני שליש הרוכבים באליפות צריך להיות חברותי יותר. נראה שבמקצה זה ההבדלים הטכניים בין הרוכבים צריך להיות "מי רוכב את הסינגל לאט, מי מהר, ומי טס אותו" ולא מי עובר/לא עובר את האלמנט. מסלול הילדים, שהוא לדעתי המקצה החשוב ביותר בכל התחרות כלל הקפה אחת ארוכה (וקשה טכנית). להבדיל מכך, השכילו לעשות זאת השנה הח"מ (סלחו על החוסר צניעות) ומועדון CCC שבנו מסלול ילדים מיוחד וקצר, אותו בצעו הילדים 3-5 פעמים (בדיוק כמו מקצה העילית, רק ע"פ כושרם. נכון, במרוץ כרמי יוסף קרתה תקלה במקצה זה, אבל בלי כל קשר למספר ההקפות ואופי המסלול). מסלול ארוך מקשה מנטאלית על הילדים מבחינת למידת המסלול. אך חשוב יותר – מבחינה אימונית מסלול ארוך (וטכני) מצריך את הילדים לנקוט בשיטות אסטרטגיות (שאינם צריכים לנקוט בגיל זה) – לפוצץ ב 3-5 דקות הראשונות, להיכנס ראשון לסינגל ושם בעצם הסתיימה התחרות, עם הפקק הגדול שנוצר לאחר מכן. בכך, לילדים הגדולים מבחינה פיזיולוגית (כולל משקל ועוצמת הקול) יש יתרון בולט על רוכבים קטנים ומוכשרים טכנית. בנוסף לכך, כאשר הילדים מבצעים מספר הקפות, ההורים והקהל רואים אותם חולפים על פניהם מספר פעמים גדול יותר.
אין הכוונה כאן להטיף ולהעביר ביקורת שלילית ושיראה לכאורה שהשלילי גדול על החיובי. זה בסך הכל פינה קטנה וחשובה מאוד שנראה וצריכים לשפר לעתיד!

ילדים באליפות ישראל – דור העתיד

קבוצת מומנטום בחרה להתארח באכסניית רקפת, סמוך לאזור התחרות. בערב שישי נערכנו לארוחת הערב הקבוצתית. ההורים נשארו בבית והיו צריכים להגיע לתחרות ביום המחרת. בכך (ויסלחו לי ההורים אותם אני מאוד- מאוד מעריך), ירד מהרוכבים לחץ גדול נוסף. ישנם הורים (ותודה שאלה לא נמצאים בקבוצתי) שיכולים להכניס את הספורטאי ללחץ מיותר, במיוחד לקראת תחרות כמו אליפות ישראל. הוצאת "הקשר הגורדי" מהמשוואה נראה שגרמה לי וחשוב מכך לרוכבים, נחת גדולה (הייתי רק צריך להשגיח שבשלב "הוצאת המתחים", המכות שמקבל ונותן כל רוכב או רוכבת אחד לשני, לא יעברו את גבול הטעם הטוב ולא יעייפו אותם יתר על המידה ברגע שכיסא עף מקצה של החדר לקצה השני…).
בסיומה של ארוחת הערב הקבוצתית, עברו הרוכבים תדריך אחרון לקראת המחר. בתדריך עברנו עם הרוכבים שוב, על תקנון המרוץ (יחד עם זאת הועבר, ספק ברצינות ספק בצחוק שסעיף 12 אינו רלוונטי לרוכבים בקבוצה-"רוכב הפורש מהתחרות יסיר את מספר המתחרה וידווח…"), צוינו שעות הקימה בבוקר של כל רוכב ורוכבת, קטעים קריטיים במסלול, קטעים בהם צריכים לתת הכל, היכן צריך לנהוג משנה זהירות, הכנת בקבוקי השתייה, היכן לשתות ועוד ועוד. תדריך הרוכבים בערב התחרות חשוב לעין ארוך. ככל שהתדריך וההכנה טובים יותר, כך הרוכבים רגועים יותר. הם יודעים לגמרי למה לצפות. (וחשוב מכך, לומדים לעשות זאת לבד במרוצים הבאים).

בסיום, שלושה דברים שנראו בעיניי חשובים הועברו:
הראשון, כאשר הרוכבים בקטגוריות המוקדמות מסיימים את המרוץ, הם מייד הופכים לצוות הטכני של הקבוצה (מתן מים, אוכל וחשוב מכל – עידוד !)
השני – במלוא הרצינות ביקשתי מכולם דממה מוחלטת ואמרתי בקול רם ומפחיד: "מחר מתקיימת אליפות ישראל באופני הרים…" כולם לרגע נתמלאו בחשד ובפחד… "נו אז מה ???!!!" המשכתי ושאלתי. וכל הפרצופים המעט מפוחדים התחלפו בחיוכים וצחוקים מתגלגלים. נראה שרובם ישנו יותר טוב הלילה, קיוויתי.
השלישי (ביחד עם השני), ביקשתי שמחר, למיקום הסופי בתחרות לא תהיה שום משמעות בעיניי, אלא רק לכך שכל רוכב ורוכבת יתנו מעצמם 200% מהיכולת שלהם ! (כמו בכל מרוץ אחר).

על מקצה העילית
במקצה העילית לא השתתפו רוכבים ממומנטום (עם הכושר שלי הייתי הרבה יותר מועיל שלא על האופניים, אבל אל דאגה…פגרה קצרה ונחזור חזרה!)
ובכל זאת כמה מילים על שני רוכבים במקצה שבלטו בתחרות מקבוצת CCC (היו נוספים, אך בחרתי בשניים אלה):
שלומי חיימי ראשון כללי (3 דקות מרותם ישי- אלוף ישראל!) ואליעד דניאל (שני בנוער ושלישי כללי): הראשון ניחן בכישרון טכני אדיר (ברמות XC עולמיות), עבודה קשה באימונים ואופי גדול של ווינר. (התכונה האחרונה חשובה אצל רוכב, אבל בגיל צעיר צריך להיזהר ממנה, בעיקר כאשר מגיעים הכישלונות או ההפסדים. אז צריך לדעת להוריד את הראש ולעבוד קשה יותר באימונים לקראת העתיד, אבל נראה שחיימי מודע לכך וראייה לכך – כמו שלא עניין אותו במיוחד עניין "הגדרת אלוף ישראל"). הרוכב השני, אליעד דניאל. בחור שקט וצנוע שרוכב בסך הכל שנתיים !!! ניחן בכישרון פיזיולוגי אדיר (כוח רגליים), ראש קשה וסבלנות אין קץ . אבל מעל הכל – הוא "סובל" מעודף צניעות. זאת כנראה הסיבה שלא שמעו עליו מספיק. אנשים שקטים וצנועים סובלים בשקט באימונים. אליעד הוא הבחור האחרון שמתעסק בציוד רכיבה יוקרתי ושטויות אחרות, לכן גם מגיע לו הכי הרבה להגיע רחוק! כי בכך הוא גם מצליח לתת דוגמא לדור הצעיר, כי מי שמשקיע באימונים בשקט, מתעסק בעיקר – בעיקר (אימונים) ולא במעטפת (ספונסרים, ציוד רכיבה יוקרתי, כתבות בעיתון, יחסי ציבור ועוד) אליעד רוכב על אופניים פשוטים להחריד, אך נעול על המטרה כמו כלב בוקסר בזירת קרב, רק רוכבים כאלה יכולים להגיע לרמות הרכיבה הכי גבוהות בעולם (ואם לא ברכיבה, אז לפחות בחיים!)

רוכב במקצה העילית

לרוכבים הצעירים שמעוניינים להצטרף לאחת מקבוצת הרכיבה ולהשתתף במרוצי אופניים של איגוד האופניים בשנה הבאה, מילות הקסם הן (כמו שאני רואה אותן וראוי גם ובעיקר שידעו על כך ההורים):
עד גיל ילדים (9-14) – לאהוב את ספורט רכיבת האופניים, להתעמק בשיפור יכולת רכיבה בשטח, רכיבה על אופני כביש לא רלוונטית, אלא צריכה לבוא כמעין חלק מהמעבר לקטגוריית הקדטים (נערים). בגיל ילדים צריכים לאהוב את המושג 'לתת בראש' וחשוב להיות ספורטאי בגוף ובנפש, מומלץ להיות הספורטאי המצטיין בכיתה! רכיבות טכניות ופעלולי BMX וטראייל יכולים רק להוסיף בשיפור היכולות הטכניות. (ככל שמתקדמים בגיל העקרונות דומים יותר לנערים, אך הם עדיין בתחום הילדים!)
בגיל נערים (15-16) צריכים להיות ספורטאים. גם בגוף ובעיקר בנפש, לאהוב לרכב, לקבוע מטרות ולהתמיד באימונים בהתאם. רכיבת כביש רלוונטית בהחלט בשיפור יכולות רכיבה ופתיחת צוהר חדש לענף אחר באופניים. להיות אחד הספורטאים המצטיינים בשכבה, ללא קשר לרכיבה.
נוער וצפונה…(17-18) זה כבר סיפור אחר לגמרי. תוכנית אימונים מסודרת ומגובשת. בגיל נוער מי שמעוניין לרכב ברמות הגבוהות בעולם, בעתיד, הרכיבה אצלו צריכה להפוך כבר לדרך חיים, לחלק מרכזי ועיקרי בחייו. בשלב זה כבר צריך להיות הספורטאי המצטיין בשכבה ! (חשוב לציין שיחד עם כל מה שנכתב כאן, ישנם רוכבים שהחלו לרכב רק בגיל 19, אך בזכות כישרונם ועבודה קשה מאוד הגיעו לרמות הרכיבה הגבוהות בעולם ! הדבר מסתדר מאוד עם מה שנכתב קודם במאמר – "מחר מתקיימת אליפות ישראל באופני הרים… נו אז מה ???!!!" קריא – הישגים באליפות ישראל בגיל צעיר כולל גיל נוער, אינה מדד יחידי, או אפילו עיקרי בנוגע לעתידו של רוכב).

אז מה השורה התחתונה לרוכבים צעירים ? תתעסקו בעיקר באימונים שזה העיקר. השאירו את הגד'גטים היוקרתיים לרוכבי עילית מזדקנים (כמוני למשל) ורוכבי סופשבוע שאין להם מספיק כסף לטייל ברכב 4X4 יוקרתי. (שזה לגיטימי לחלוטין, חיובי ונחמד, אבל לא קשור לספורט הישגי, או ספורט עממי).
תרכבו כמה שיותר, תאהבו לרכב. לימדו דברים חדשים. אל תשקרו לעצמכם מבחינת יכולתכם. חשוב מכל היו צנועים. היו ספורטאים, קיבעו לכם מטרות ונסו לעמוד באתגר. תעבדו קשה, אל תפחדו להעיז ותגיעו רחוק, הכי רחוק שרק אפשר. ואולי הדבר החשוב מכל ששכחתי – לפני הכל, היו קודם כל בני אדם!
(אלפי תודות לרותי ודור רוזלי !!! שעזרו ועזרו ועזרו !!!!!).