מאת:דפנה שב
כנראה שהדרך היחידה להתגבר על הפחד היא לחוות אותו שוב ולקוות שיהיה פחות נורא.
האמת, אף פעם לא היתה לי בעיה עם הים. נהפוך הוא, הייתי מאותן ילדות שרצות אל תוך הגלים וכבר בגיל מאד מוקדם למדתי לשחות. לפני הגיוס עשיתי קורס צלילה והכל היה בסדר.
אבל חוויה אחת לא נעימה הספיקה לי כדי להבין שהים יכול להיות מאד אכזרי.
ארבע שנים אחרי אותה
שחייה עגומה זכיתי לחוויה מתקנת.
כל מה שקדם
מה שקדם לצליחה היו אימוני השחייה בבריכה, וזאת על מנת ללמוד לשחות חתירה. כבר שחיתי הרבה פעמים בבריכה אבל אחרי כל פעם ששחיתי חשבתי לעצמי כמה זה משעמם וכמה חבל שאני שוחה רק חזה.
לא נותרה ברירה והלכתי להיוועץ עם כמה מביני עניין. כמה מהם וירטואליים וקדימה למים.
הדרך הטובה ביותר שמצאתי היתה להגיע לבריכה ולפני הכניסה למים לשבת על כיסא נוח ופשוט לצפות. חיפשתי במסלול המהיר את אותם שחיינים ששוחים טוב חתירה. קשה לפספס: התנועות מדויקות, הנשימות קצובות, אין הרבה "שפריצים", וכמובן….איזו מהירות!
כמו דג שלא מסתדר עם הסנפירים שלו, בהתחלה הרגשתי מגושמת נורא. אבל אחרי כמה אימונים הקואורדינציה שלי השתפרה פלאים וסגנון החזה הפך לשחיית החימום שלי. אמנם לא הפכתי לשחיינית מושלמת, אבל הצלחתי להתקדם במים (בחתירה) וזה מה שחשוב.
שתי משהו דפנה
הנה אני באה
יום הצליחה התקרב ובמשך השבוע האחרון עוד התלבטתי איזה מרחק לצלוח. ברוב קולות הוחלט שעבדתי כל כך קשה אז אין סיבה שלא לצלוח את המסלול הארוך מהאון לצמח – מרחק 3.5 ק"מ.
בבוקר הצליחה עדיין חששתי שמא לקחתי על עצמי פרויקט גדול מדי אך לא היה לי הרבה זמן להתחרט. התייצבתי מוקדם בנקודת ההרשמה ומיד נמסרתי להסעה למסלול הארוך. וכך מצאתי את עצמי צועדת יחד עם המוני אנשים היישר אל תוך המים.
הכנסתי את הכפכפים והחולצה לשקית שתישלח לחוף צמח לנקודת הסיום, והנה נכנסתי למים אי שם בחוף האון.
אני חושבת שכל מי שהביט על הכנרת היום בבוקר התמלא גאווה. נחיל שחיינים כזה מרהיב לא ראיתי אף פעם – הכנרת נראתה טוב מתמיד.
הכניסה למים זה החלק הפחות נעים. ויותר מזה, אחרי כמעט עשר שנים מאז הביקור האחרון שלי בכנרת, הופתעתי לגלות שגם כאשר שמים את המשקפת לא רואים כלום. התחלתי לשחות ובהתחלה התחושה היתה מוזרה, העכירות של המים, השקט מסביב כשכולם שוחים והגנבת המבטים קדימה… כמה זה רחוק.
כעבור דקות מעטות בעומק הנחיל האנושי, הבנתי את גודל הפסטיבל. ילדים (וכמה מבוגרים) קופצים מספינות הלידו או מהרפסודות שנועדו למנוחה. מדי פעם קבוצות אנשים ששחו יחדיו עברו אותי וגם אני, עברתי הרבה אנשים (לאחר ההרגשה שאני בטח שוחה הכי לאט שם).
על הקפיצות מהספינות ויתרתי והחלטתי לשחות רצוף עד הסוף בקצב נוח. בערך כעבור שלושת רבעי שעה כמו ילדה ממושמעת שלפתי מתוך בגד הים את התמרים בשקיות האטומות וקיבלתי קצת אנרגיה.
והשחייה…? השחייה היתה נהדרת. חתרתי כל הדרך עם הפוגות קצרות של שחיית חזה, רק כדי לוודא שאני בכיוון הנכון.
חיכתה לי הפתעה ביציאה מהמים. הקרקעית הבוצית והטובענית של הכנרת שמנעה מכל הצולחים לעמוד ישר ולחייך בתמונות הסיום.
אבל מה זה קצת בוץ אחרי שחייה של שלושה וחצי קילומטרים???
חייכתי למצלמה ולקהל המעריצות* שחיכה לי על החוף.
כמה דקות אחר כך כבר קיבלתי את השוקו והלחמנייה שחולקו ואת שאר ההפתעות שקיבל כל צולח והתפניתי לנוח להנאתי על חוף הכנרת.
עייפה ומרוצה צפיתי להנאתי בנחיל השחיינים האין סופי. שעתיים לאחר שסיימתי עוד הגיעו צולחים.
למה זה היה כל כך מרגש?
כי עד לפני חודש בערך עוד היתה באזור מלחמה. והנה, 7000 צולחים צלחו את הכנרת בהצלחה, מילאו את חופיה והאווירה היתה מחשמלת. ואילו אני – עד לפני ארבעה חודשים בכלל לא ידעתי לשחות חתירה ובכלל לא האמנתי שאשחה את המרחק הזה.
אז זכיתי לחוויה מתקנת ואולי אף יותר מזה…..זה היה כיף!!!!
* תודה ענקית למיכל ורינה שליוו אותי לכל אורך הדרך.
