מאת:דניאל קרן
ריצה או הליכה
זו שאלת המיליון דולר או שאלת האלף קלוריות. נתחיל בכך ששתי הפעולות הללו הן טבעיות לנו. הגוף שלנו באופן טבעי, גנטי ומולד בנוי להליכה ולריצה. להבדיל מסוגי ספורט אחרים כמו שחייה, אופניים, טניס, אין בריצה או בהליכה מרכיב למידה הכרחי. כמובן, שהלכים תחרותיים כמו גם רצים תחרותיים יכולים לשפר את הסגנון שלהם על מנת להפכו ליעיל יותר, אבל זה לא מונע מכל אדם שאינו מוגבל פיזית, ללכת או לרוץ בהתאם למבנה גופו. הריצה היא גם הפעילות הקרדיו- וסקולארית (של הלב וכלי הדם) ששורפת הכי הרבה קלוריות וזו אחת הסיבות שספורטאים מכל ענפי הספורט משלבים ריצה בתוכנית האימונים שלהם.
הקלוריה היא מידת אנרגיה ושאלת השאלות היא האם ריצה והליכה שורפות אותה מידה של אנרגיה. למשל אדם העובר מרחק של 10 קילומטר. אם ירוץ, הרי שתוך כדי הריצה יתאמץ יותר מאשר אם היה הולך בנחת אבל משך המאמץ שלו יהיה קצר יחסית לזה של הליכה. אם לעומת זאת ילך את אותו מרחק, הרי שמאמץ ההליכה יהיה נמוך יותר אבל משכו ארוך יותר. חוקי הפיזיקה הפשוטים אומרים שהאנרגיה הדרושה להעברת משקל נתון למרחק נתון תלויה אך ורק במשקל ובמרחק. בעצם, למהירות בו המשקל מועבר אין השפעה שכן בסופו של דבר התוצאה היא שקובעת את האנרגיה שנצרכה: משקל נתון עבר מרחק נתון. לכאורה, בחישוב פיזיקאלי טהור, שני המאמצים יהיו כרוכים בהוצאת אנרגיה במידה שווה, במידה הנקבעת בהתאם למשקל ולמרחק שצריך להעביר את אותו גוף.
נכון? לא. משום שיש גורמים נוספים הנכנסים לפונקציה הלכאורה פשוטה של משקל ומרחק ואחד העיקריים שבהם קשור לביו-מכאניקה של הגוף ולשוני שבין ריצה והליכה.
הליכה מוגדרת כהליכה כל עוד אחת מהרגליים נמצאת על הקרקע. זו גם הסיבה להליכת הברווז המוזרה של ההלכים התחרותיים. בין אם אנחנו הולכים מהר או לאט מרכז הכובד שלנו נשמר, פחות או יותר באותו גובה מעל פני הקרקע, עם תנועה מינימאלית ביותר של תנועה אנכית של עלייה וירידה. אם נצעד לאורך 10 קילומטר, נוציא את אותה כמות אנרגיה ונשרוף את אותו מספר קלוריות אם נצעד לאט במהירות 4 קילומטר לשעה או אם נצעד מהר של 6 קילומטר לשעה. היות ואופן תנועת הגוף כמעט ואינה משתנה בין הליכה במהירות של 4 קמ"ש ובין הליכה במהירות של 6 קמ"ש הרי שצריכת האנרגיה נקבעת בהתאם למשקל ולמרחק בלבד והמסקנה היא שלאורך מרחק נתון נשרוף את אותו מספר קלוריות בין אם נלך לאט או מהר. אולי עצוב אבל נכון.
צריכת האנרגיה נקבעת בהתאם למשקל ולמרחק ? לא בהכרח
התהליך הביו-מכאני של פעולת הריצה שונה. בריצה, משקל הגוף המואץ נוחת על כף הרגל וגמישות הקרסול והברך סופגים את המשקל ומרכז הכובד "שוקע", יורד תוך כדי ספיגת משקל הגוף. מיד לאחר הנחיתה על כף הרגל מערכת השרירים מייצרת את האנרגיה הדרושה לניתור לקראת הצעד הבא. הניתור לא רק מזיז את מרכז הכובד קדימה אלא מתחיל בהעלאת מרכז הכובד מהרמה הקודמת שלו ודחיפתו גם קדימה וגם למעלה. בעצם, מרכז הכובד שלנו יורד בנחיתה ועולה בניתור ויחד אתו נצרכת אנרגיה הנדרשת לבלימת הנחיתה וליצירת הניתור. כלומר, אלמנט של תנועה אנכית, תנועה של עליה וירידה של מרכז הכובד, שבהליכה הוא אינו משמעותי, הופך בריצה מאד משמעותי.
מעבדות מחקר שבדקו את מידת צריכת האנרגיה בריצה בהשוואה להליכה העלו כי לאורך מרחק נתון, רצים שורפים 40% יותר קלוריות מאשר הלכים. כלומר, צריכת האנרגיה תהיה שווה עבור אדם בין אם הוא צועד במהירות 4 קמ"ש ובין אם הוא צועד במהירות 6 קמ"ש. אבל אם את אותם 10 ק"מ הוא יעבור בריצה מהירה צריכת הקלוריות שלו על פני אותו מרחק עשויה לגדול בעד 40%.
הפרש גדול אבל הפרש זה הוא רק חלק מהסיפור ולמעשה רק קצה הקרחון. ריצה אמנם תשרוף יותר קלוריות מאשר הליכה אבל לריצה יש השפעה נוספת. ראשית, אם נניח שאני מוכן להקדיש שעה לפעילות ספורטיבית, הרי שבאותה שעה אוכל לעבור מרחק הרבה יותר גדול בריצה מאשר הייתי עובר בהליכה. מכאן שבאותו פרק זמן שהקדשתי לאימון שרפתי פי שתיים ואולי פי שלוש יותר קלוריות. וזה הולך ונעשה טוב יותר.
ריצה למשך אותו פרק זמן כמו הליכה יכולה לשרוף פי שלוש ואפילו פי ארבע יותר קלוריות
היות והריצה משפרת את הכושר הגופני, מחזקת את השרירים ומעלה את טונוס השרירים, אז השפעתה על שרפת הקלוריות דרך קצב חילוף חומרים (מטבוליזם) מהיר יותר תהיה גדולה יותר ותקרין על כל שעות היממה. אם נוסיף את המשתנה הזה לאלה שכבר ציינו נגלה שריצה למשך אותו פרק זמן כמו הליכה יכולה לשרוף פי שלוש ואפילו פי ארבע יותר קלוריות.
ראן פורסט ראן – דונט ווק.
