מאת:אור
אחד הדברים שמאפיינים את עולם הספורט הוא קצב התפתחות מואץ. לפני כמה חודשים הייתי נבט צעיר בשדות הריצה, שנשתל על ידי השכן, והנה לא חלפה לה אפילו חצי שנה, ולי עצמי כבר יש שתילי ריצה משלי, אנשים שהמסירות שלי לספורט היא מבחינתם מודל שיש לשאוף אליו, מגוחך ככל שזה ישמע. לעיתים קרובות מדובר באותם אנשים ששאלו עד לא מזמן בטון קנטרני "אתה עדיין ממשיך לרוץ?" בכל פעם שנפגשנו, עד שפעם אחת פתאום, אחרי שעניתי ב"כן" חסר סבלנות, הם המשיכו ב"אפשר להצטרף?". לי עצמי יש שני צאצאים כאלה, והם יכונו להלן העיתונאי והבנקאי.
העיתונאי היה הראשון להצטרף, הוא הופנה על ידי חברתו שהתאכזבה מהמונדיאל האחרון, ולא מתוצאות המשחקים אלא מכרס הבירה שפיתח בן זוגה. מבנה גופו של העיתונאי אתלטי למדי מלבד אותה כרס קטנה, והוא אף נוהג לשחק כדורגל פעם בשבוע להנאתו. המגבלה העיקרית איתה הוא נאלץ להתמודד מבחינה גופנית אינה כושרו אלא התחושה הוודאית של מותו הממשמש בכל פעם שליבו פועם קצת יותר מהר מהקצב לו הוא רגיל. כאשר אני רץ עם העיתונאי אני חש כי הוא מעניק לי את הכבוד הראוי למי שמפעלו הספורטיבי כבר מתקרב לתקופה הממושכת של חצי שנה. הוא נוהג להתנשף בקול רם במהלך הריצה ולהתווכח איתי על משך הריצה, כאשר הוא מעמיד אותי בתפקיד הנחשק של המאמן המחמיר שדורש תמיד להמשיך עוד קצת. בנוכחות העיתונאי אני חש כרץ וותיק, וממרום מעמדי אני אף נוהג לחלוק לו שבחים על התקדמותו.
לעומת העיתונאי, הבנקאי מרבה בפעילות גופנית, והוא משתתף קבוע בטיולי אופניים אתגריים. בכל פעם שאנו רצים הבנקאי נוהג לפרוס מחדש את מסכת טיעוניו המנומקים, שנועדו להבהיר לי שרכיבה על אופניים היא ספורט בריא הרבה יותר מריצה, ולמעשה רק יחסינו ארוכי השנים גורמים לו לקחת את הסיכון המיותר בהצטרפו אלי. הבנקאי ואני מכירים שנים רבות, מהתקופה בה שנינו התבגרנו בשולי החברה באחד מפרבריה הצפוניים של תל אביב. באותם ימים רחוקים בראשית שנות התשעים, נהגנו לצאת לריצות ערב קצרות. בסופן של אותן ריצות לא חיכתה לאף אחד מאיתנו מישהי מבנות התיכון, ולכן נהגנו להתנחם בדבר הקרוב ביותר שהכרנו, וופל בלגי מהביל ומתוק להבחיל. מתוך היכרותו המעמיקה עם עברי, הבנקאי הוא צאצא סקפטי. אמנם הצטרפותו אלי היא בחלקה מתוך רצונו לקחת חלק בפעילות הספורטיבית, אבל קיים בה גם מניע נסתר של רצון להיות שם ברגע שבו ארים ידיים.
העיתונאי והבנקאי מעולם לא פגשו את השכן, אך אני מזין אותם באופן קבוע בסיפורים אודות הרפתקאותינו המשותפות בימי ראשית הריצה. בנימה נוסטלגית אני מתאר את הימים שקדמו למרוץ עין-גדי, אי אז בימים הרחוקים של חודש פברואר האחרון, אני חולק איתם את הידע שצברתי בנוגע לנעלי ריצה ומתיחות, ומקיים את טקס הקראת הנתונים שהצטברו בשעון הדופק בסוף הריצה, בדיוק כפי שנהג לעשות איתי השכן כשהייתי פרח ריצה צעיר וחסר נשימה.
צאצאיו של אדם עוזרים לו להביט אחורה אל חייו שחלפו ולהתנחם בכך שקם לו דור חדש שיוכל להמשיך את דרכו לאחר שכוחותיו תשו. הספורט אמור לשמר את נעוריו של אדם, אך כאשר אני רץ עם צאצאי, אינני יכול שלא לחשוב שבעבורי דווקא הזיקנה היא שהפציעה בטרם עת. אני מביט קדימה אל חודש אפריל הקרוב בו אני אמור לרוץ את מרתון פאריז ותוהה כיצד ארגיש אז כספורטאי בא בימים ולמוד קרבות. ברגעי משבר אלה אני שואב נחמה מאבי הרוחני, השכן, שלמרות גילו המתקדם, בערך שלושים וארבע, ושנות הריצה הרבות שמאחוריו, ליתר דיוק שנה וחצי, עודנו מסוגל להשכים קום בימים שלא אכל יותר מידי בערב הקודם, לנעול את נעלי הריצה שלו, ולרוץ ברחובות העיר כעופר צעיר.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
