מאת:טל ויסמן
הגעתי לטריאתלון לפני שנה וחצי בדיוק. זה קרה אחרי שראיתי בטלוויזיה את אליפות ישראל בטריאתלון 2003. המרואיינים בשידור חזרו ואמרו שטריאתלון זה פסגת הכושר וגם האושר, ואחרי משפט כזה, הייתי חייבת לנסות בעצמי. המכשול היחיד שעמד ביני לבין הצטרפות לעולם הטריאתלון היו האופניים, או ליתר דיוק יכולת האי רכיבה שלי. אין מה לעשות, באתי מילדות עשוקת אופניים.
אחרי חצי שנה של התלבטויות, מצאתי את עצמי עם זוג אופניים, ולמדתי לבד לרכב עליהם, בפארק הירקון עם ילדים בני 4. הם אגב, למדו יותר טוב ומהר יותר ממני.
קצת לפני טריאתלון ת"א 2004 הצטרפתי לקבוצת הנשים של קאנטרי רמה"ש בניצוחו של אילן פלצ'י. במהלך האימונים שם הסתברו לי מספר דברים:
א. אם חשבתי שאני יודעת לשחות (שחיתי כל יום קילומטר מאז גיל 11), אז הוכח לי שלא. לאט לאט עברתי מסגנון כמעט טביעה לסגנון חתירה.
ב. כל תחרות טריאתלון כוללת סיבוב פרסה באופניים. עדיף לעשות את הפרסה על האופניים ולא לידם. זה כואב פחות.
ג. קליטים הם המצאה מבריקה, אך לא מתאימה לעליה וירידה מהאופניים בסגנון קמיקזה.
לאחר שכל הבעיות הנ"ל טופלו (אילן, בעיני אתה איש ברזל עם סבלנות ברזל), אפשר היה להתחיל לעשות טריאתלון.
לצערי סבלתי השנה ממספר בעיות בריאותיות שמנעו ממני להתאמן באופן סדיר ולהתחרות.
למדה לרכוב הא? טל ויסמן על האופניים
צלם: אורי מרשנסקי
הטריאתלון באילת ביום שישי היה מבחינתי סיבה כפולה לחגיגה- אני פתחתי וסגרתי את העונה באותה תחרות, וכל זה- בספרינט.
המילה טריאתלון מעלה אצל רוב האנשים את הקונוטציה של המקצה האולימפי. ישנם אפילו אנשים שעומדים באתגרים הנועזים יותר של חצי איש ברזל ואיש ברזל. באילת שמעתי לא מעט פעמים משפטים מעודדים מאנשים לאחר שאמרתי להם שאני מתחרה בספרינט, בסגנון של "לא נורא, בשנה הבאה באולימפי", "ספרינט הוא האמצעי להגיע לאולימפי", וכו'.
אפילו הזמינו אותי להצטרף לרכיבה במסלול של איש הברזל "בקצב שלי", כדי לספוג יותר אווירה של טריאתלון.
חברים, המטרה שלי בטריאתלון אילת היתה לסיים. לא משנה התוצאה, וספרינט הוא גם סוג של טריאתלון, ולא מהסוג הנחות. אני נהנתי לפחות כמוכם מהתחרות ומהמסלול. הספרינט הוא האתגר הנועז שלי, והוא סיבה מספיק טובה להגיע לאילת או לכל תחרות טריאתלון אחרת.
ולגבי התחרות עצמה- אני מאוד נהנתי. סוף כל סוף סידרו לי ים שטוח ונטול גלים, ואפילו ראיתי משהו פרט לרגליים כשהכנסתי את הראש למים. אמנם בכניסה למים תקפה אותי אמנזיה חריפה שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני יודעת לשחות חתירה, אבל מילא. לפחות כששוחים חזה אפשר לדבר עם החברות שלידך.
רכיבת האופניים היתה מאתגרת עד מאוד- רוח חזקה בעליה, ו-10 הק"מ שרוכבים בכיוון צפון הופכים להיות נצח. המזל הוא שאת ה- 10 ק"מ הבאים עפים לכיוון אילת. ומי עשתה פרסה בלי ליפול או לרדת מהאופניים?
גם בריצה היו לא מעט אתגרים, כמו המון צלמים לאורך המסלול ועבור כל אחד מהם צריך להצניע את הפרצוף הסובל לטובת חיוך שיצטלם טוב יותר. וכאן גם המקום להודות לכל מי שעמד לאורך המסלול ועודד.
אז את הטריאתלון הראשון והאחרון שלי לעונה עשיתי בזמן סביר, במקצה הספרינט, ונהנתי מכל רגע.
תמיד אפשר לשפר בעונה הבאה.
