מאת:בועז ריבק
פרולוג
כמעט 4 שנים חלפו מאז תחרות איש הברזל האחרונה בה השתתפתי (אירונמן קנדה, אוגוסט 2001). 4 שנים של הפסקה מאונס שנבעה משיקולים כלכליים, משפחתיים ולימודיים. 4 שנים בהן גחלת הטריאתלון שבי הלכה ודעכה. ארועי הטריאתלון למרחקים הקצרים בארצנו הקטנה כבר מזמן הפסיקו להלהיב ולאתגר אותי, והתחרות היחידה שהתאמנתי אליה ברצינות מידי שנה היתה המרתון בטבריה. מה שהיה פעם נחלתם של בודדים הפך היום לטרנד וב- 4 השנים שחלפו ראיתי יותר ויותר חברים ישראלים מצטרפים למשפחת אנשי הברזל. בכל פעם ששמעתי על עוד ישראלי שנוסע לתחרות, כשקראתי על חוויותיו של עוד מסיים, ובעיקר כשפנו אלי מתאמנים להעזר בניסיוני – הרגשתי צביטה חזקה בלב. אני רוצה לעשות את זה שוב!
אבל זה סיפור יקר, מתיש, ובעיקר מצריך המון זמן לאימונים. את שתי התחרויות הקודמות עשיתי בתור סטודנט. ולסטודנט, כפי שדאגו הקנאים להזכיר לי בכל רגע, יש חופש גדול בבחירת סדר יומו. לעובד במשרה מלאה זה כבר סיפור אחר.
עכשיו כבר הייתי אחרי פרק הלימודים בחיי, עם עבודה במשרה מלאה, עם ילד בן 3 שכבר מוכן להשאר כמה ימים בלי הוריו, ועם אשה בהריון שאמורה ללדת באוקטובר. היה לפני חלון הזדמנות שלא הייתי בטוח שיחזור בקרוב. אם הייתי צריך טריגר נוסף הרי שהוא הגיע מכיוון לא צפוי – סטיקר ה- IRONMAN על החלון האחורי ברכבי התחיל להתקלף… לא נותרה לי ברירה – הגיע הזמן למס' 3!
עדין היו לי ספקות לגבי היכולת לשלב אימונים לצד כ"כ הרבה מחויבויות אחרות והחלטתי להתחיל להתאמן, אך לדחות את ההרשמה לרגע האחרון. ההתלבטות באיזו תחרות להשתתף היתה בין אירונמן צרפת בניס לבין צאלנג' רות בגרמניה. ניס אמנם היתה אירונמן רישמי, עם הרבה משתתפים ישראלים ואתר קלאסי לנופש, אך מול המחירים, המסורת, האירגון, האקלים, ובעיקר הקהל ברות, התחרות מול ניס לא היתה ממש כוחות. יותר מ- 4 חודשים לפני מועד התחרות, נותרו 50 מקומות אחרונים בהרשמה ומיהרתי להרשם, עוד לפני שהספקתי לבצע אימון אחד. בכך הצטרפתי לעוד חמישה ישראלים שנרשמו (בסופו של דבר נותרנו רק ארבעה).
ההיסטוריה של רות
כל חובב מושבע של תחרויות טריאתלון בכלל, ואיש ברזל בפרט, חייב להכיר את רות. במשך שנים היתה רות אחת משלושת התחרויות היוקרתיות בעולם. רות, הנמצאת באזור כפרי כשעה נסיעה צפונית למינכן, אירחה את האירונמן הראשון באירופה בשנת 1988, והיוותה במשך 13 שנה את אליפות אירופה באיש הברזל – אירונמן אירופה. יוקרת התואר, יחד עם לחץ הספונסרים על הספורטאים, בייחוד הגרמנים, גרמו לכך שבכל שנה עמדו על קו הזינוק ברות, קאדר הספורטאים האיכותי והמרשים ביותר אחרי הוואי. רות גם נודעה בזכות המסלול המהיר שלה. ב- 96 היה זה לותר לדר הגרמני שהיה לראשון בהיסטוריה שירד מ- 8 שעות. שנה אח"כ עשו זאת ארבעה. עד היום הושגו ברות 9 תוצאות של מתחת ל- 8 שעות לגברים (ע"י 6 ספורטאים שונים) ו- 4 תוצאות של מתחת ל- 9 שעות לנשים (ע"י 3 ספורטאיות שונות). אבל מה שהכי ייחד את רות היה הקהל לאורך המסלול. למעלה ממאה אלף מעודדים לאורך המסלול! שיצרו אווירה מדהימה שאף ספורטאי לא יכול היה להישאר אדיש אליה.
לאחר התחרות ב- 2001 עבר חתול שחור בין מארגני התחרות ברות לבין ה- WTC (בעלי הזכויות על תחרויות האירונמן). בצעד חסר תקדים החליטו המארגנים לוותר על הזיכיון ולהמשיך לארגן את התחרות תחת השם "צאלנג' רות", מחוץ לסבב האירונמן היוקרתי. עיני רבים היו תלויות במהלך ה"התאבדותי" של מארגני רות – עד אז היו בעולם בשנה כ- 30 תחרויות איש ברזל, שלא היו חלק מסבב תחרויות האירונמן, אך אף אחת לא הצליחה להתרומם מעבר לכמה עשרות משתתפים ולעבור, או אפילו להתקרב, ל- 500 משתתפים, בעוד שברוב תחרויות האירונמן נאלצו להגביל את מספר המשתתפים לאלפיים בגלל אלפי המבקשים להשתתף. פרשנים ניבאו שאם רות תצליח לשמור על מעמדה למרות ההיתנתקות, ינסו תחרויות אירונמן נוספות להתמרד. כצעד מונע מיהרו ב- WTC להעניק את הזיכיון לאירונמן בגרמניה לחברה אחרת (מארגני אירונמן שוויץ) ולהוסיף עוד תחרות באירופה (אירונמן צרפת) כדי לנסות להחליש את רות. ברות לא היו פראיירים והחלו במסע שיווק אגרסיבי ברחבי העולם, בו הסבירו עד כמה ההינתקות טובה למשתתפים – הפסקת התשלום עבור השימוש בשם אירונמן איפשרה להוזיל את דמי ההשתתפות בכמאה דולר למשתתף, המסלול נשאר אותו מסלול מהיר והמארגנים הבטיחו לעשות הכל כדי לשמור על צביונה הייחודי של התחרות. במישור אחר פנו המארגנים לספורטאי העלית שכבר הבטיחו את מקומם בהוואי והציעו להם סכומי כסף עבור השתתפות. גם הספונסרים הראשיים לא נבהלו ונשארו.
ב- 2002 התקיימה תחרות צאלנג' רות הראשונה, שהצליחה בגדול – טובי הטריאתלטים בעולם הגיעו וסחפו אחריהם משתתפים רבים וקהל רב. ההפיכה הצליחה. אבל הפרשנים טעו וההצלחה של צאלנג' רות לא גררה התמרדויות נוספות. לאחר שנה-שנתיים של קרב ראש בראש בין רות צאלנג' לאירונמן גרמניה החדש, למדו שתי התחרויות לחיות בהרמוניה וכיום שתיהן נחשבות לשתי התחרויות הפופולריות באירופה.
התחרות ב- 2003 לעולם תזכר כאחת המלהיבות והצמודות בהיסטוריה כאשר לותר לדר ניצח ברות בפעם השישית תוך שהוא מקדים את כריס מקורמק האוסטרלי בספרינט על קו הסיום. ב- 2004 מקורמק חזר כדי לנקום וניצח את התחרות תוך שהוא, יחד עם פאריס אל סולטן הגרמני (מנצח הוואי האחרון) שהגיע שני, יורד מ- 8 שעות לראשונה ברות מאז 99.
בכל מאמר, שידור, או ראיון עם משתתפים ברות בו נתקלתי, חזרו על עצמן אותן דעות – ההשתתפות ברות שונה מכל איש ברזל אחר. למקום יש מוניטין, בעיקר בזכות הקהל, כתחרות עם אווירה מדהימה, כמו שאין בשום מקום אחר בעולם.
ההכנות
חדור מוטיבציה, אך גם מלא בחששות לגבי מציאת הזמן לאימונים, ניגשתי לתחילת האימונים לתחרות בדיוק 4 חודשים לפני התחרות. המטרה היתה ברורה – לרדת מ- 11 שעות. גם תוכנית האימונים היתה מוכנה – מאור ראשון ועד לשעת הגג לאימון לפני העבודה היו לי כשעתיים וחצי בכל יום באמצע השבוע. אבל זה לא עבד. מתוך 17 פעמים שכיוונתי שעון ל- 5 בבוקר במהלך חודש מרץ – קמתי ויצאתי לאימון רק 3 פעמים. השעות האלה פשוט לא היו בשבילי. מכיוון שאת העבודה סיימתי כל יום בשעות שכבר חושך בחוץ, וטריינר בעייני זו מילה גסה, נאלצתי לעשות חושבים ולתכנן מחדש את כל תוכנית האימונים. עברתי להתאמן בשיטת ה- RWWS, שבסיסה ריכוז האימונים בסופ"ש. במהלך השבוע ניסיתי לדחוף קצת ריצות ושחיה, ועל האופניים עליתי רק בימי שישי. שבת היה יום ללא אימונים שהוקדש לפיצוי המשפחה. כמובן שכתוצאה מכך הגעתי לנפחים קטנים בהרבה ממה שתכננתי כשנרשמתי לתחרות, לכן גם את המטרה שיניתי בהתאם – לסיים בצורה מכובדת בזמן קרוב לפעמים הקודמות (11:37 ו- 11:40). השינוי בתוכניות ובמטרה גרר אחריו גם שינוי בגישה לאימונים – לא עוד פעילות מחושבת וקפדנית אלא הרבה יותר חופש פעולה. תעדתי את כל האימונים שביצעתי, אבל החלטתי שלא לעבור על התעוד או להשוות לאימונים בעבר, עד לאחרי התחרות – בעיקר כדי לא להילחץ מהנפח הנמוך. בפעמים הקודמות גם הקפדתי לעקוב אחרי הדופק בכל בוקר כדי לאתר בזמן כל חשד לעומס יתר. הפעם גם על זה ויתרתי, הרי איך אפשר להגיע לעומס יתר מבלי להעמיס?…
ככל שהתרחבה יותר ויותר תופעת "עבודת האלילים" של טריאתלטים ישראלים (שמאמינים שהצלחתם קשורה לכמות הכסף שהם מוציאים על ציוד), החלטתי שהפעם אני עושה את זה בדרך המסורתית והמיושנת – עפ"י תחושות בלבד וללא כל ציוד עזר. מד דופק, GPS, טריינר, ואפילו כפות ופולי – הכל היה מחוץ לתחום. רק אני מצוייד באופניים בנות 10, עם מערכת הילוכים בת 13 וגוף בן 31.
כמעט את כל אימוני הריצה ערכתי עם חברים, כך שזה היה החלק הקל. את מרבית הרכיבות ביצעתי לבד. היכולת להתמודד לבד במשך שעות מול רוח מבלי להסתתר לרגע מאחורי רוכב אחר, היא בעייני מאבני היסוד בהכנה פיסית ומנטלית לאיש ברזל. בשחיה כרגיל חיפפתי, דובק באמונתי שעדיף לשחות מעט טוב מאשר להתחיל לזייף במרחקים ארוכים יותר.
כרזת התחרות
אבל כשמתאמנים לאיש ברזל חייבים גם קצת להעמיס ולהקשות על הגוף מידי פעם. הפיתרון לכך היה מחנות אימונים בניצנה. יחד עם אבנר שימרון, השותף לנסיעה לתחרות, וחברים נוספים הדרמנו 3 פעמים לסופי שבוע של אימונים מרוכזים בניצנה. למי שלא מכיר אזור ניצנה הוא גן עדן לאימונים בסופי שבוע: מסלולי רכיבה אינסופיים נטולי רכבים (פעם בחצי שעה בערך עוברת מכונית) , מסלולי ריצה בשפע, בריכה מקורה ומזג אויר מדברי מחשמל. דויד פלמ"ח, מנהל המקום וטריאתלט בעצמו, שרוצה להפוך את ניצנה לבסיס אימונים מרכזי לספורטאי סבולת, שמח לארח אותנו (בהזדמנות זאת אני רוצה לשוב ולהודות לו ולצוותו בשם כל שותפי למחנות האמונים). המחנות בניצנה נוצלו בעיקר לרכיבות ממושכות והיו אלה שלושת הפעמים היחידות שהעמסתי רצף אימונים אינטנסיבי על הגוף. בראיה לאחור, למחנות בניצנה היו חשיבות מכרעת בהכנה לתחרות.
המשבר הגיע בזמן הכי גרוע. חודש וחצי לפני התחרות התחלתי להרגיש חולשה, שלא חלפה גם אחרי מנוחה. במרוץ דליה ושבוע אחריו בחצי איש הברזל בכנרת, שהיה אמור להיות תחרות מבחן מרכזית ואחרונה, השגתי תוצאות מאכזבות בכל חלקי התחרות ובעיקר הרגשתי רע. לראשונה החלו אצלי סדקים באמונה בתוכנית האימונים וביכולת להצליח עם נפח האימונים הקיים. אבל מהמחשבות השליליות התעשתתי מהר וע"י ניתוח האימונים והתזונה ניטרלתי כמה חשודים פוטנציאלים במחדל. במהרה חזרתי לעצמי ובחודש האחרון שלפני התחרות האימונים עברו חלק. באורח פלא בשבועיים שלושה האחרונים שלפני התחרות, כל חלקי הפאזל התחילו להתחבר. בכל המקצועות השגתי תוצאות שחודש לפני כן לא נראו ריאלים. הרגשתי מוכן!
סיכום האימונים
רק לאחר התחרות העזתי לראשונה לעבור על יומן האימונים שלי ולהשוות את נפחי האימונים ב- 15 שבועות האחרונים לאלו של האירונמנים הקודמים (שגם הם נחשבו לנמוכים). בדיעבד טוב שלא עשיתי זאת קודם:
שחיה. לאוסטריה 2000 שחיתי 6.2 ק"מ בשבוע ב- 3.8 אימונים בממוצע. לקנדה 2001 הגעתי במצב דומה: 5.7 ק"מ שבועי ב- 3.8 אימונים בממוצע. לעומתם, הפעם שחיתי רק 3.1 ק"מ בשבוע ב- 3 אימונים בממוצע. לאוסטריה עברתי 18 פעמים יותר מ- 2 ק"מ באותו אימון. לקנדה 14 פעמים, ואילו הפעם רק 4 פעמים, כאשר האימון הארוך ביותר היה למרחק של 2.5 ק"מ, 10 ימים לפני התחרות. רק 4 פעמים שחיתי השנה במצטבר במשך שבוע שלם יותר מ- 3.8 ק"מ (המרחק בתחרות). השחיה היתה נקודת התורפה באימונים שלי. פשוט לא הצלחתי להכנס לזה.
אופניים. לאוסטריה ולקנדה רכבתי 179 ו- 171 ק"מ על פני 2.3 ו- 2.4 אימונים בשבוע בממוצע בהתאמה. לרות זה ירד ל- 131 ק"מ על פני 1.4 אימונים בממוצע בשבוע. רק 3 פעמים רכבתי השנה במצטבר במשך שבוע שלם יותר מ- 180 ק"מ (המרחק בתחרות). אבל לא הכל נראה שחור – לאוסטריה רכבתי 8 פעמים מעל 100 ק"מ באימון אחד, מתוכם ב- 5 רכבתי מעל 140 ק"מ והגעתי למקסימום של 150 ק"מ. לקנדה רכבתי רק 5 פעמים מעל 100 ק"מ מתוכם רק פעמיים מעבר ל-140 ק"מ ומקסימום של 183 ק"מ. לרות עברתי 10 פעמים את נקודת 100 הק"מ, מתוכם 4 פעמים מרחקים שבין 140 ל- 150 ק"מ.
ריצה. לאוסטריה ולקנדה רצתי 31 ו- 34 ק"מ ב- 3.2 ו- 3 אימונים בשבוע בממוצע בהתאמה. כאן לא היה הבדל משמעותי ולרות רצתי 31 ק"מ בשבוע בממוצע על פני 2.8 אימונים. רק פעמיים רצתי השנה במצטבר במשך שבוע שלם יותר מ- 42.2 ק"מ (המרחק בתחרות). בעוד שלאוסטריה ולקנדה רצתי רק פעמיים ו- 4 פעמים בהתאמה 20 ק"מ ומעלה בריצה אחת, בהכנות לרות עשיתי זאת 5 פעמים. גם הריצה הארוכה ביותר לפני רות היתה למרחק 30 ק"מ, 20 יום לפני התחרות, בעוד שלאוסטריה הגעתי רק ל- 24 ק"מ ו- 28 ק"מ לפני קנדה.
לסיכום כל המספרים – התאמנתי פחות, גם במספר האימונים וגם בנפחים השבועיים, אבל באימונים ספציפיים ברכיבה ובריצה הצלחתי לתרגל מרחקים ארוכים לא פחות טוב מבפעמים קודמות. בצד החיובי אפשר לציין שמיעוט האימונים איפשר לי להתאושש כראוי בין האימונים, כך שלאורך כל תקופת האימונים לא סבלתי מפציעות (טפו טפו טפו) או עייפות מצטברת ויכולתי להפיק את המקסימום מיחידות האימון. אבל אי אפשר היה להתעלם מהעובדות היבשות: 3.1 / 131 / 31 – אלו נפחים שבועיים שרוב המתאמנים לטריאתלון קלאסי עוברים בקלות, ואני צריך להשתתף בתחרות עם מרחקים גדולים פי 4… לא ממש מעודד. האם אפשר כך להצליח?
מה יהיה ההמשך?
אתם מחליטים ומשפיעים!
פרק שני כאן
* Challenge Roth 2005 ו-ישראמן 2006 הן תחרויות אחיות!!!
