מאת:ג'ון בינגהם
ג'ון בינגהם
Johm Bingham, THE COURAGE TO START, Simon & Schuster Inc.1999
תרגום: ד"ר עדה ברקאי
ג'ון בינגהם, הידוע בכינויו "הפנגווין", התחיל לרוץ בגיל 41. הוא היה – ועדיין הינו – רחוק מהדימוי המקובל של רץ. נתוניו הגופניים היו בינוניים ומטה (משקלו אז היה 110 ק"ג), סגנון ריצתו מקרטע ( מכאן הכינוי) וניסיונו – אפס. לפי תיאורו – "איש קטן ועגלגל, אך מלא שאיפות ותקוות". בשנותיו הרבות כרץ הוא שואף להוכיח, שכל אחד יכול לרוץ (או ללכת), לקחת חלק בתחרויות ולהצליח. הדבר תלוי רק ברצון ובעמדה הנפשית של הרץ.
ספריו: "האומץ להתחיל", "אין צורך למהר" ו"מרתון עבור בני אנוש" פונים לקהל של אנשים רגילים, אלה שלעולם לא יהיו ספורטאי צמרת, ואין להם אמצעים לרכישת ביגוד ואביזרים. ההיבט הפנימי, הפסיכולוגי, הרגשי, כמו גם כתיבתו מלאת ההומור, הם שפרסמו אותו בקהיליית הרצים, בעיקר בארה"ב.
היום יש לו טור קבוע ב- Runners' world ואתר אינטרנט:
www.johnbingham.com
(המתרגמת)
זהו פרק שני בסדרת הכתבות של ג'ון בינגהם ולמי שלא קרא את
הפרק הראשון,
מומלץ להתחיל ממנו.
לרוץ בכיוון הנכון
קל למדי להתחיל תוכנית ריצה. לשם כך אין צורך בכישרון או סגולות מיוחדות, ולכן ריצה מהווה לעיתים קרובות המוצא האחרון למי שהתחילו ונטשו תכניות כושר שונות וסוגי ספורט אחרים. כל הדרוש הוא נעלי ספורט ומקום לרוץ בו, ולכן אנשים פונים לריצה לאחר שגילו את ה"חסרונות" של ספורט אירובי בצורותיו האחרות.
ריצה: בניגוד לספורט אחר, אין כאן צורך בשותף לפעילות, ציוד יקר, מערכת של כישורים מיוחדים, או נסיעות למקום בו נערכת הפעילות. לכן, קל לסגל אותה לתוך מערכת החיים הקיימת. היא מהירה, נוחה ופשוטה. היא איננה חייבת להיות סעיף נוסף ברשימה ארוכה של התחלות שכשלו. עם קצת תשומת לב ומעט שכל ישר – הריצה תהפוך לפעילות הגורמת הנאה כבר מן ההתחלה, וגם בהמשך.
חשוב לקבוע מטרה. כולנו אוהבים מטרות. אנו אוהבים לדעת, שאם הגענו לנקודה מסוימת בזמן נתון – הצלחנו. נחמד להציב מטרות, אבל מטרות מוגזמות הן אסון. תנועה בכיוון הנכון, גם אם בקצב איטי, חשובה יותר מאשר הצבת מטרות נוקשות. אם תבחן את השבוע האחרון בחייך, או החודש, או השנה, ותגלה שפניך בכיוון הנכון של יותר פעילות ואכילה נכונה, תוכל להיות סמוך ובטוח שאתה מתקרב לדרגת הכושר אותה הצבת כמטרה.
בטווח הארוך, אין חשיבות אם עוברים שלושים או חמישים שבועות עד שמגיעים למטרה, כל עוד אתה נמצא בכיוון הנכון. אין זה כישלון אם לא הגעת למשקל הרצוי, או למספר הק"מ המתוכנן. התאם מחדש את ציפיותיך, המשך להציב רגל אחרי רגל, ותגיע !
חשוב לקבוע מטרה – כולם אוהבים מטרות
לפעמים קשה !
התועלת הנפשית של הריצה ידועה. רבים אוהבים להתפלסף בדבר השקט הפנימי שגורמת הריצה. אנחנו נהנים לומר עד כמה הריצה משמשת לגילוי עצמי ולהארה פנימית, איך היא מגלה את האמת על עצמנו ועל העולם וכיצד באמצעותה אנו משיגים אחדות קוסמית. כל זה אולי נכון, אבל התועלת הפיסית והנפשית היא רק חלק מן האמת.
האמת הנוספת היא, שלפעמים הריצה קשה. כן, אתם שומעים זאת כאן לראשונה. לפעמים יש תחושה, שריצה היא הפעילות המסורבלת והבלתי נוחה ביותר שהומצאה מעולם. לפעמים – הצבת רגל לפני רגל באותו כיוון מכאיבה.
נכון גם שלא כל ריצה היא תענוג. חילול השם? אולי. אבל אם תבקשו רצים ותיקים לענות בכנות מלאה, כולם יגידו את האמת: לעיתים פשוט מחכים לרגע בו הריצה תסתיים. שום הארה, שום קרבה קוסמית. פשוט כלום.
רצים מתחילים אינם חשים את כל האמת, שהיא: – יש ימים, בהם אפילו הרצים המושבעים בוחרים לא לרוץ. אינני יכול להסביר זאת, אך יש ימים שאינני יכול להכריח את עצמי לרוץ. ואז אינני רץ.
מדוע? לרוב, משום ששום דבר טוב לא יצא מריצה ביום כזה. אינני רוצה להגיע למצב בו אשנא לרוץ. אינני רוצה להכריח את עצמי לרוץ. דברים כה רבים חייבים לעשות. ריצה לעולם לא תהיה חובה. זו הבחירה שלי.
במשך הזמן, לומדים להבחין בין ימים בלי חשק לרוץ, ובכל זאת כדאי שתרוצו בהם, לבין ימים, בהם חשים שרוצים לרוץ אבל כדאי שלא. עם הזמן, תשרה עליכם החכמה האמיתית בימים בהם בחרתם לרוץ, אבל ברור לכם שמוטב לא לרוץ. זהו הצעד הראשון לריצה לכל החיים.
הבנת אמת זו איננה קלה לרצים מתחילים. לא היה זה קל גם עבורי. לא היה לי יותר מושג איך להתחיל מאשר יש לכם. היום אני יודע וכדאי שתדעו גם אתם, אם תהיו סבלנים תגיעו לאמת: מה שטוב לכם – בחיים ובריצה – יתברר עם הזמן. אם אתם דומים לי, תלמדו את רוב הלקחים הללו במשך הזמן.
פגשתי רצים מתחילים שלא הסכימו, או העדיפו, לא להאמין בכל האמת. קל יותר להאמין שאפשר להגיע לשיאים פיסיים ונפשיים חדשים באמצעות הריצה, מאשר להבין, שהשגת מטרות אלה דורשת סבלנות, משמעת ועבודה קשה.
פגשתי גם רצים מנוסים רבים, שאינם רוצים, או מעדיפים, לא להאמין באמת. אלה הרצים ה"נוקשים", ה"מכופתרים" מכף רגל ועד ראש. לא רק הרצים החדשים אינם מקשיבים לגופם. תקוותי היא, שאם תיפטרו מציפיות מוגזמות, תלמדו לא להרבות, כאשר מוטב להמעיט.
יש עדיין פעמים בהן אני מעדיף לרוץ לבד
להיות חלק מקהיליית רצים
יש עדיין פעמים בהן אני מעדיף לרוץ לבד, כאשר קצב צעדי על המסלול הוא הדבר היחידי המביא לי רגיעה. לפעמים, הקילומטרים אותם אני עובר הם המגן היחיד נגד אי השקט הפנימי. אבל עכשיו אני יודע, שיש גם ימים בהם לא המרחק, אלא האנשים, הם הדבר החשוב ביותר באימון. יש זמנים שהשתתפות בשמחת הריצה עם חבר או קבוצה נחוצה לי כדי לחוש שלמות.
אלה הימים, בהם התגברות על הפחד להיות ליד אדם אחר מטיבה עמי יותר
מאשר האצת קצב הלב. אלה הימים, בהם קשה מציאת המילים הנכונות הרבה יותר ממציאת הקצב הנכון.
לעיתים קרובות מדי, אנו רצים בתוך מגבלות עולמנו הפרטי. אנו מאמינים שדי בעונג שביחידות. אנו מאמינים שרק בריצה לבד אפשר למצוא תשובות לחידות החיים. לכולנו מסלולים מועדפים ותחרויות מועדפות. אם איננו רצים לבד, אנו רצים בדרך כלל עם אותו חבר ואותה קבוצה. אבל, אם נישאר זמן רב מדי בעולמנו הפרטי, נאמין שעולם הריצה הוא
בטווח הישג. ולא כך הוא. עולמנו גדול, או קטן, בהתאם למה שנעשה.
העונג, אותו אנו חשים בריצה, מכפיל עצמו ככל שנחלוק בו עם אחרים. כאשר אנו משתחררים ממטרותינו הפרטיות ותורמים למטרות של חברים, אנו מביאים את הריצה למישור אחר. הריצה הופכת מפעילות של יחיד לגורם מחבר עם אנשים הקרובים לנו ביותר, אפילו אם איננו מכירים אותם.
בפעם הבאה, ארוז את נעלי הריצה וצא אל מחוץ לעיר. אם אתה עירוני – צא לכפר. אם אתה נוהג לרוץ בכפר – נסה את מרכז העיר. עבור את הגבול. נסה מדינה אחרת (מדובר במדינות בתוך ארצות הברית. המתרגמת) קרא לחבר. צעד איתו. דבר איתו. עזור לו לגלות את השמחה שבגילוי העצמי. עזור לו להבין, שבריצה יש יותר, גם בעבורך, מסך כל המרחק. גלה שאתה חלק מקהילייה של רצים.
משגילית את השמחה, משהתחלת לחפש את אלה המוכנים לחלוק אתך בעונג, תמצא, כמוני, את האמת במילותיו של רוברט ארל קינג: " הדרך ממשיכה לנצח, והחגיגה לעולם לא מסתיימת".
רגעים ספורים קודם לכן עוד היינו בני אנוש פשוטים
הפנגווין הלוחם
זה קורה בכל פעם שאנו מצמידים את מספר החזה שלנו בתחרות. עצם הפעולה של הצמדת המספר אל החולצה מעוררת תמורה נפשית. בעת הכנסת סיכת הביטחון אל אחת מפינות המספר כאשר אנו רואים את קצה הסיכה נעלם בתוך הבד, תוך שאנו נזהרים לא להידקר, אנו משתנים.
רגעים ספורים קודם לכן עוד היינו בני אנוש פשוטים. עתה, כשאנו עומדים בגאווה מול המראה ובודקים אם המספר מונח כיאות, אנחנו לוחמים. בעצם הרגע הזה, כמו כל הלוחמים הגדולים, חיינו מרוכזים בקרב שלפנינו. כמוהם גם אנו עומדים מוכנים לפגוש את האויב. ברוב המקרים – האויב הוא אנחנו.
אני בספק, אם חיילי הלגיון הרומי נראו כמונו. אחרי הכל, ציוד הקרב שלנו מכיל גרבי ספורט, חולצות טי מ- coolmax וכובעים. אני בספק, אם החיילים הרומים חזרו וקשרו את שרוכי הנעליים עשרים ושבע פעמים. ועם זאת, פולחן מריחת קרם נגד שמש, הצטיידות בשקיות ג'ל, ולבסוף – חגירת בקבוק המים, כל אלה חשובים עבורנו במידה שציוד הקרב היה חשוב
להם. ברגע שהכל במקום אנו שמים את פנינו אל המסלול, הכביש, הפארק. אנו מחפשים את האחרים, המוכנים להתמודד עם האתגר של המסלול, התחרות, ובעיקר – עם האתגר של ציפיותינו.
החיפוש מתחיל על קו הזינוק. איש אחר רעהו, אנו נעים בין הלוחמים למצוא את אלו שאותם נוכל לשתף ברגע זה. פירוש הדבר עבורי הוא לנוע לעבר החלק האחורי של חבורת הרצים. אבל בדרכי לשם אני סופג אנרגיה מכל אחד אותו אני עובר. העצבנות, הבדיחות, הקצב, כל אלה הם חלק מהתמונה של טרום-קרב. לבסוף, כאשר הגעתי למקומי, אני מוצא את חבריי הלוחמים.
אנו, רצי החלק האחורי ב"חטיבת הפנגווין", כפי שאני מכנה אותה, מהווים אוסף מוזר של צורות, מידות, גילים ומינים. החלק האחורי הוא כור ההיתוך המרבי. יש כאלה,שזה להם הקרב הראשון. הוותיקים נאספים סביבם, תורמים עצה ותמיכה. יש תמיד הרגילים להיות קרובים לקבוצת החוד, רק פציעה או מחלה הביאה אותם אלינו לקרב הנוכחי.
אנו מקבלים אותם בברכה, למרות שברור כי ברגע שיחלימו הם יחזרו לדרגותיהם הקודמות.
לפקודת היכון, לקול אקדח הזינוק, אנו עומדים הכן. עומדים במקום, משום שלאחר הזינוק ותנועת הראשונים, חלה השהייה לפני שהאחרים יכולים לנוע קדימה. ואז, העמידה הופכת לריצה במקום, המתפתחת להליכה. לבסוף, אנו מגיעים אל קו הזינוק. הקבוצה האחורית מתחילה לרוץ.
המשך יבוא………….
