מאת:הדס יעקבי

כשקובי ועומר (העורכים), שמעו שאני נוסעת להשתתף במרתון ניו יורק ב 4.11.01, הם ביקשו שאכתוב על כך, התגובה הראשונית שלי היתה שישנם רצים טובים וותיקים ממני שנוסעים למרתון, אך הם ביקשו בכל זאת שאכתוב והסכמתי כמובן.
הרעיון לרוץ מרתון עלה לאחר שניצחתי בפעם השניה בתחרות "לאומית חצי איש הברזל" שנערכה בטבריה במאי השנה. המחשבה היתה שבעתיד הלא רחוק אני רוצה לעשות את המרחק המלא של איש הברזל ורצוי להתנסות במרתון קודם.
הדיבורים על מרתון ניו יורק החלו כבר ביוני להתגלגל בין הטריאתלטים, ודובר על כך שזה המרתון הכי חוויתי, כשדיברתי על המרתון התגובות מה"מקורבים" היו: מה השתגעת? למה את לא עושהקודם את טבריה? חבל לך לרוץ בניו יורק לא תגיעי להישגים, תעמדי רחוק מהזינוק, תתחילי לאט, יהיה צפוף, ידחפו אותך, וכ"ו.
התשובות שלי היו: א. יש עוד 30,000 משוגעים כמוני ועוד רבים אחרים שלא נכנסו לריצה, כך שאני לא לבד ו-ב. התכנון הוא לחוות מרתון אחד (ולא לשבור את שיא ישראל), וזה לפי הסיפורים המרתון הכי מתאים לכך.
מכיוון שחשבתי על כך מאוחר ולא נרשמתי להגרלה באינטרנט להיכנס לתחרות, למזלי יואב ברוק המנהל של משרד הנסיעות "איסתא ספורט" הוא הזכיין למרתון, וזה אפשר לי ולעוד רצים לרכוש אתהמספרים לריצה. בסוף הסתבר שהשנה היינו הקבוצה הגדולה ביותר של רצים שיצאה לרוץ מרתון בחו"ל (כ 30 ישראלים), כולל חבר’ה מ"אתגרים" (כל הכבוד לזיו בר שירה שהגיע ראשון כלליולצור פלדמן מקום שמיני כללי), וכן בכיר הרצים היה יאיר קרני שבעבר כבר הגיע מקום 17 כללי במרתון הזה.

הדס מאובזרת – מוכנה למרוץ

את האימונים התחלתי בקיץ ביולי, (כבר רצתי חצי מרתון לפני במסגרת תחרות לאומית חצי איש הברזל), לאחת כמוני שעובדת מישרה מלאה האימונים בקיץ הם קשים מאוד – חם רוב היום,חיפשתי מסלולים עם מים לאורכם, ולא היה לי הרבה זמן, לכן יצא שלריצות הארוכות יצאתי ב 4:30 לפנות בוקר (מעל 3 שעות), ואח"כ עוד עבדתי יום שלם.בנוסף התאמנתי במקביל גם לטריאתלון (אופניים ושחיה), עד לתחרות "לאומית שדות ים" (באמצע ספטמבר), כך שהאימונים שלי לא היו אידיאליים למרתון, הרעיון המרכזי היה לעלות אתנפח הריצה בהדרגה, לא היה חשוב לי הנפח השבועי אלה להגיע למצב בו ארוץ מעל 30 ק"מ (כי במקביל היו גם אימוני אופניים ושחיה), הנפח השבועי המרבי לא עלה את ה 60 ק"מ (בשבוע שלריצה ארוכה). רצתי פעמיים 35 ק"מ לפני המרתון, תכנון העומס השבועי הכללי היה של 3 שבועות עליה ושבוע מנוחה.
תכננתי לסיים את המרתון בפחות מ 4 שעות (בין 3:50 ל 4 שעות), תודתי נתונה לרפי דותן על העזרה בהתיעצות לגבי תוכנית האימונים וליאיר קרני על העצות התזונתיות והטיפים למרתון עצמו.
ביום הפיגוע בניו יורק ב 11.9 באו חברים ואמרו לי שהלך המרתון, אולם מיילים מהועדה המארגנת בסגנון של:" WE SHALL OVER COME ", "WE WILL KEEP ONRUNNING " ו "UNITED WE RUN " , הבהירו שהמרתון יתקיים בכל זאת והפעם באווירה מיוחדת של אחווה ופטריוטיות, נרשמו מעל 30,000 רצים למרתון.

הגענו 5 ימים לפני הריצה לניו יורק, זמן מספיק להתאקלם ולהתרגל לשעות, יחד איתי יצאו עוד חבר’ה מהטריאתלון (אסף ליפמן, גיל וינר, ירדן דנקנר וגורדון בלוך),וכמובן יאיר קרני.
כאן אני חייבת להתנצל מראש על המחמאות החוזרות שאני אכתוב למארגני המרתון, יש להוריד את הכובע בפני המארגנים, ביה"ס לאירגון אירועים בסדר גודל כזה, תוצאה של שנים של ניסיוןוחשיבה על כל פרט לטובת הרץ, וארגון של אלפי מתנדבים שתרמו לכך שהריצה עצמה והיום כולו הסתכם לחוויה בלתי נשכחת.
ביום שנחתנו בניו יורק, נסענו לקחת את המספרים למרתון, המארגנים שכרו בנין קונגרסים גדול ושם בצורה מאורגנת, אמריקאית אופיינית קיבלנו את המספרים, צי’פ, חולצה, כובע,וכפפות. כולל הנחיות אחרונות. וכן היתה שם תערוכה נחמדה של מוצרים לרצים הכל בסימן פטריוטיות לניו יורק. הזהירו אותנו שיהיו עיכובים בגלל בדיקות ביטחוניות, אך בפועל אולי בגלל שאנירגילה לזה בארץ לא חשתי שיש ריבוי בבדיקות ביטחוניות או עיכובים.
ביום שבת שלפני המרתון ירד גשם והיה קריר, המארגנים ארגנו אירוע יפה ומרגש של ריצה למען השלום 6 ק"מ מהאו"ם לסנטרל פארק עם ארוחת בוקר אחרי הריצה, הם הזמינו א כל הרצים לאו"ם כלרץ עמד ליד הדגל של ארצו שהוחזק ע"י אחד הרצים (אז ראינו כמה רצים הגיעו מכל העולם), יאיר קרני החזיק בדגל ישראל (ואף קיבל את הערכה מצד המארגנים שציינו אותו באופן אישי כאחד הרציםהבכירים). אני נכחתי במקום אך לא רצתי (לא היתה לי בתוכנית ריצה כזו יום לפני המרתון), המארגנים גם תכננו ארוחת פסטה לכולם בפארק ביום שבת זה עניין אותי לראות איך הם מארגנים ארוחת פסטה לכמות כזו של רצים, לא סמכתי עליהם אז אכלתי פסטה לפני שהגעתי לאירוע, הם חילקו לכל הרצים כרטיסי הזמנה עם זמנים להגעה למסעדה (המסעדה היתה בפארק הם בנו אוהל ענק לשם כך), כשהגעתי לאיזור וראיתי את התור נבהלתי, אך התור נע מהר כמובן בסדר האמריקאי אף אחד לא דחף או התפלח. להפתעתי היה הרבה אוכל ומספיק לכולם, באוהל היו הרבה עמדות של חלוקת אוכל וניתן היה לאכול כפי יכולתך (3 סוגי פסטות, לחמים, סלט, שתייה חופשית וקינוחים), היה הרבה מקום לשבת והיה מאוד נחמד לדבר עם רצים מכל העולם.

צולם ע"י הדס במהלך הריצה

ביום הריצה יום ראשון ה 4.11 קמנו מאוד מוקדם ב 5 לפנות בוקר, מפני שנתבקשנו להגיע בין 5-7 בבוקר לנק’ האיסוף של האוטובוסים לאזור הזינוק. (גשר VARRAZANO-NARROWS).
התפעלתי מיעילות האיסוף, כל הרצים עמדו לאורך בלוק שלם (ליד הספרייה העירונית), והתקדמנו בסדר מופתי ובזריזות לכיוון האוטובוסים, כל 5 דק’ יצאו כ 8 אוטובוסים. שאני ראיתימלאים ברצים, (חישבתי שכ 600 אוטובוסים נסעו באותו בוקר לנק’ הזינוק), זה הלך בסדר מדהים וביעילות אמריקאית.
לאחר כשעה נסיעה הגענו לאזור הזינוק, זו היתה רחבה ענקית כאשר חילקו את הרצים לאזורים לפי המספרים, אני הייתי באיזור של נשים בלבד (ריכזו את הנשים לחוד), ראשית התפעלתי מכך שהייתה ארוחת בוקר לכולם, (קפה, מים, משקאות איזוטוניים, לחמניות, חטיפי אנרגיה, יוגורטים וכ"ו). בנוסף קיבלנו מראש שקיות לשים ציוד לסוף הריצה היו שם הרבה משאיות לאחסון הציוד לפי המספר כך שנמצא אותו בקלות בסוף הריצה.
הדבר המדהים הוא השירותים לכמות כזו גדולה של רצים, היו תאי שירותים רבים מאוד פזורים וכמובן תורים מסודרים לשירותים, זמן ההמתנה באזור היה כשעה וחצי עד שכולם הגיעו והתארגנו, ברקע היתה מוסיקה ואווירה כיפיית של קרנבל צבעוני.
הובלנו כחצי שעה לפני הזינוק בקבוצות של אלפים לנק’ הזינוק על הגשר, זה היה מדהים לראות את כל הרצים הכמות הזו עומדים על הגשר. מזג האוויר היה נהדר 13 מעלות עם שמש בלי רוח, זקני המרתון לא זוכרים יום כזה נהדר לריצה (עמדנו עם בגדים קצרים על הגשר), להפתעתי העמידו אותי על קו הזינוק אחרי הרצות המקצועיות כך שאחרי הנאומים הברכות והעידוד לרצים נשמעה יריית התותח של גו’ליאני (זה היה ממש לידי), והתחלנו לרוץ ב 10:50 בבוקר, מכיוון שעמדתי קרוב לקו הזינוק מיד פתחתי בריצה, לא דחפו לא היה דוחק ולא הפריעו לרוץ (בזמן הסופי יש זמן כללי מיריית התותח וזמן אישי של הצי’פ, יש לי הבדל של חצי דקה למעבר קו הזינוק), ההתחלה היתה כל כך מרהיבה שעצרתי לצלם (לקחתי איתי מצלמה חד פעמית קטנה).
אחרי שעברתי את הגשר הבנתי למה זה המרתון הכי מדהים, מזג האור הטוב האווירה הפטריוטית בניו יורק הוציאה רבים לעודד, לא ראיתי כזה דבר בחיים, לכל אורך הדרך עמדו אנשים בכמויות גדולותמשני צידי הרחוב ועודדו בטירוף (צעקות, שלטים, שירים), הם גם רבו מי יעמוד יותר קרוב לכביש, כל מי שחשב שהוא תזמורת יצא לנגן לרצים כל מי שחשב שהוא זמר שר לנו לאורך הדרך, הכבאים (שהם האלילים התורנים בניו יורק), יצאו ועודדו מהרכבים ומהסולמות שלהם ואפילו החרדים של ברוקלין יצאו לעודד את הרצים, הרצים נכנסו לאווירה, חלקם רצו צבועים במילות עידודלאמריקאים, חלקם עטופים בצבעי הדגל או בצבעי ארצם, חלקם שרו יחד עם המעודדים פשוט ריצה מרהיבה. היה מספיק מים לכל אורך הדרך חילקו גם משקה איזוטוני ובאחד המקומות גם ג’לים.
אני פתחתי את הריצה מהר מכפי שתכננתי בארץ, חשבתי לפי הסיפורים שיהיה צפוף בהתחלה אז תכננתי לפתוח את הריצה על 6 דק’ לק"מ ולהגביר אח"כ ל 5:30 דק’ לק"מ, אך בגלל שעמדתיעל קו הזינוק, מזג האוויר הנעים והקהל כל זה גרם לי לפתוח על 5 דק’ לק"מ מבלי שארגיש, רק אחרי 2 מייל קלטתי זאת והאטתי ל 5:30 דק’ לק"מ כך עד חצי המרחק, שעבר לי יחסית מהרלא הרגשתי אותו בגלל העידוד והאווירה המדהימה מסביב.
המסלול הוא יותר קשה מהמסלול של טבריה (לדברי יאיר קרני), יש עליות חלקן קצרות וקצת תלולות (הגשרים), וחלקן ארוכות ומתונות (השדרה הראשונה), המסלול עובר מהגשר לברוקלין,קווינס, מנהטן לאורך השדרה הראשונה יוצא לסבוב בברונקס ומשם חזרה למנהטן דרך הארלם ולאורך הסנטרל פארק עד הסיום בפארק. אחרי כ 30 ק"מ התחלתי להרגיש את העייפות ברגלים והאטתי יותר את קצב הריצה עד הסיום, הסימונים לאורך הדרך היו במיילים (שהם עוברים מאוד לאט) וכל 5 ק"מ היה סימון של קילומטרים, הקהל ברבע האחרון היה מאוד מעודד וקולני במייל ה 20 הם צעקו:
"LOOKING GOOD, YOU HAVE ONLY 6 MORE MILE TO GO YOU ARE" זה נראה קצר אך בחישוב מהיר זה היה עוד 10 ק"מ, עם זאת הצלחתי להגביר קצת קצב לקראת הסיום וסיימתי בזמן של 4:03 , קצת יותר לאט מהתכנון שלי (מקום 7800 מתוך כלל 30,000 הרצים).התוצאה הופיעה מיד באינטרנט וכן למחרת בעיתון TIMES היומי.

בסיום – עטופה בשמיכה טרמית

מיד כשסיימתי עברתי בשביל שבו לקחו ממני את הצי’פ, עטפו אותי לחימום, נתנו לי שקית אוכל והובילו אותי למשאית עם השקית שלי שהשארתי באזור ההתחלה ומיד לצאת מאזור הפארק לאזורהתכנסות של הצופים.

בסיום התחושה הראשונה שלי היתה אושר וסיפוק על סיום המרתון המדהים הזה, המחשבה הראשונה היתה איך עושים זאת אחרי 180 ק"מ אופניים????

לסיכום – מי שיכול שיסע למרתון ניו יורק – חוויה לכל החיים.

הדס יעקובי מנהלת את מח’ רפואת הספורט של קופ"ח לאומית.