מבוא לקוראים, כן – אתם. בקשה אחת – לדחות את חוות דעתכם לסוף. חלקכם עשויים להניד בראשכם כשתקראו חלקים מהטור הזה. אז סבלנותכם מתבקשת.
א. ספורט שהשיא המובהק ביותר שלו מגיע רק אחת לארבע שנים (במשחקים האולימפיים), לא יכול להיות ספורט מקצועני מצליח מסחרית.
קיימות יותר מדי דוגמאות לענפי ספורט במשחקים האולימפיים שמוצלחים מסחרית הרבה יותר משחייה. לטניס יש ארבעה טורנירי גראנד סלאם בשנה; רכיבת אופני כביש כוללת שלושה גרנד טורים, חמישה מונומנטים חד-יומיים, מרוצי "קלאסיקות" ואליפות עולם שנתית. בענפי ספורט חורף כמו סקי וביאתלון יש גביע עולם שנתי ואליפויות עולם. כל זה, עוד לפני שמזכירים ענפי ספורט קבוצתיים כמו כדורסל, כדורגל, רוגבי וכו'.
לכתבות נוספות בנושא:
מאיפה הגיעה התפוצצות השיאים? תובנות מאליפות העולם בבריכות קצרות
חסר תקדים: הסכום האדיר שהכניסה גרטשן וולש בזכות 11 שיאי העולם ששברה
כבוד: אנסטסיה גורבנקו מועמדת לתואר שחיינית השנה באירופה
אפילו בריצות מרתון, עם שישה מרוצים בסדרת ה"מייג'ורס", ובטריאתלון עם תחרויות למרחקים ארוכים, בינוניים ו-T100, מתקיים סבב תחרותי מקצועני לאורך רוב ימות השנה.
הבריכה באליפות העולם בפוקואוקה. צריך למלא את היציעים | צילום: nationhillmedia, Wikimedia
כדי שענף ספורט יצליח מסחרית, הוא חייב שיהיו לו או כמה שיאים תחרותיים שנתיים, או ליגה שנתית (שבסופה אליפות) שכוללת את הספורטאים המובילים בענף.
בין אם זה בגלל המנטליות של מאמנים, שחיינים, או מנהלים בענף השחייה, בשחייה יש בקושי שיא שנתי אחד, שנמשך כשמונה ימים. עם כל הכבוד, זה לא מספיק כדי לקיים ענף ספורט בר קיימא מבחינה מסחרית.
ב. כדי להיות מקצועני, ענף ספורט צריך להיות מנוהל על ידי מקצוענים.
קיום פדרציה בינלאומית (World Aquatics, במקרה של שחייה) זה טוב ויפה. אבל רק לעתים רחוקות פדרציות כאלה מצליחות באמת למסחר ולמקצע ענפי ספורט. במיוחד לא כשבראש ההתאחדות עומדים פוליטיקאים מדרג בינוני, ממדינה שבה אפס ספורטאים תחרותיים מאותו ענף ספורט ספציפי – כמו במקרה של התאחדות השחייה הבינלאומית.
ספורט יכול להשיג הצלחה מקצועית ומסחרית רק תחת ניהול מקצועי. הדוגמאות לעיל תקפות גם כאן. פוליטיקאים של ספורט לא מנהלים את ה-NBA, ה-NFL, ווימבלדון או את הטור דה פראנס. יכול להיות חיבור ארגוני-פוליטי, אבל ההנהלה צריכה להיות מקצועית עם אוריינטציה מסחרית.
הטור דה פראנס. ניהול מקצועי | צילום: Shutterstock
ג. התפקיד של ליגת המכללות האמריקאית הוא לא לדחוף את ענף השחייה למקצוענות.
מכללות הן מוסדות חינוך, וסטודנטים-ספורטאים הם חלק מזה. העובדה שהאוניברסיטאות והמכללות של ה-NCAA משלמות יפה למאמנים, ומפעילות תוכניות שחייה תחרותיות היא גם חשובה, גם ראויה לשבח וגם בעלת ערך שלא יסולא בפז לשחייה האמריקאית. אבל ליגת ה-NCAA איננה בדרך לקדם שום צורה של מקצוענות שחייה מערכתית במכללות. זה פשוט לא התפקיד של המכללות.
ד. כדי להפוך למסחריים ומקצועיים באמת, טורנירים, ליגות ואתרי תחרות כמו אצטדיונים (בבריכות ובמים פתוחים) צריכים להפוך לחלק מהעתיד של השחייה.
האם הייתם משלמים כרטיס כדי לעמוד על גשר מעל נהר התמזה בלונדון ולצפות בדויד פופוביץ', קייל צ'אלמרס, פאן ז'אנלה, ג'ק אלכסי, לוק הובסון ולאון מרשאן מתחרים מגדה אחת לשנייה?
האם הייתם צופים בטלוויזיה במשחה גמר, שבסיומו פרס כספי שמן, של חצייה בשחייה הלוך ושוב את נהר הסיין בלב פריז, בכיכובן של אריארן טיטמוס, סאמר מקינטוש, קייטי לדקי, שיבון הוהי ומולי אוקלהאן?
סאמר מקינטוש. הייתם צופים בה | צילום: World Aquatics
מה עם ספרינט בקו ישר ל-50 מ' מרציף 25 לרציף 26 על נהר ההדסון במנהטן, בין קיילב דרסל, קמרון מקאובוי, בן פראוד וג'ורדן קרוקס? או ספרינט בסגנון החזה של 50 מטר על אותו מסלול בין אדם פיטי לצ'ין הייאנג?
אני הייתי צופה בכל אחד מהם.
השחייה חייבת לחדש. אירועים שנתיים קבועים עם פרסים כספיים ראויים צריכים להיות רכיב עקבי בענף, כדי שהשחייה התחרותית תייצר עניין לכל אורך השנה.
ה. כדי ליצור עניין עולמי, השחייה חייבת להיות במטרים.
אני אוהד שרוף של שחיית המכללות האמריקאית, אבל אם יותר שחיינים אמריקאים רוצים סיכוי לקריירות מקצועניות, הגיע הזמן שה-NCAA יצטרף לעולם המטרים.
בקיץ, שחיינים אמריקאים מתאמנים ומתחרים במטרים. שיאי עולם נרשמים אך ורק במטרים. אם אליפות העולם בבריכות קצרות בבודפשט 2024 לימדה אותנו משהו, זה שהשחייה ביארדים ב-NCAA, גוזלת משחייני המכללות אינספור הזדמנויות לשיאים עולמיים ולאומיים.
שיאי עולם מייצרים עניין והכנסות גלובליות. הן בזכויות שידור, והן בחסויות – בין אם חסויות למוסדות ובין אם לספורטאים באופן אישי. שחייני המכללות, קבוצות השחייה של האוניברסיטאות ואליפות ה-NCAA מפסידים את ההכנסות הללו. היארדים גוזלים כסף משחייני ה-NCAA, וכך מקצרים את הקריירה שלהם. הגיע הזמן שליגת המכללות תמצא דרך להעביר בהדרגה, לפחות את ליגת השחייה בכירה שלה (Division I) להתחרות במטרים.
ג'ורדן קרוקס | צילום: SEC
ו. יותר מדי שחייה תת מימית איננה מעניינת, והיא גם סותרת את הערך של הסגנונות השונים.
בבריכות הקצרות, 15 מטרים של בעיטות פרפר מתחת למים לאחר כל פנייה, מקשים על הצפייה ומנוגדים לעצם המהות של הסגנונות השונים. עם כל הכבוד, צפייה ב-60 מטר מתחת למים מתוך 100 מטר, בבעיטות פרפר, פעם אחר פעם בבריכה קצרה, הוכיחה את עצמה ככזו שלא מקדמת פופולריות. צריך להגביל את השחייה התת מימית אולי ל-15 מטר אחרי הזינוק ו-10 מטר אחרי הסיבובים. צריך להשאיר את הסגנונות כצורות שחייה מובחנת בעלת משמעות, ולשפר את חוויית הצפייה. (ראו מה כדורעף וטניס שולחן עשו למערכות הניקוד שלהם, כדי להפוך את המשחקים למעניינים יותר).
הרעיונות הנ"ל אינם יצוקים בסלע. אבל כאשר אנו בוחנים היטב את ההתקדמות שעשתה השחייה לכיוון מקצוענות ומסחריות ב-25 השנים האחרונות מאז אולימפיאדת סידני (אני טוען – התקדמות מועטה מאד, אם בכלל), אתם מוזמנים לשקול כמה מהם. או לפחות להעלות רעיונות משלכם כיצד ניתן לקדם מסחריות ומקצוענות אמיתית בענף לפני שנת 2050.
טור זה פורסם גם באנגלית באתר Swimswam. לכתבה המקורית לחצו כאן.
