"אנחנו באנו בסך הכל לרוץ", אני אומר לשוטר האיטלקי שמלווה אותנו בצמידות כבר שלושה ימים, יחד עם כוח משטרה גלוי וסמוי. הוא מחייך חיוך קטן, כזה שאומר "אין דבר כזה 'בסך הכל' בימים אלה". ואכן, כשמשלחת ישראלית של רצים, כמחציתם עיוורים ולקויי ראייה, מגיעה למרתון ורונה בנובמבר 2024, שבוע אחרי פרעות אמסטרדם, שום דבר אינו פשוט.

לכתבות נוספות בנושא:
מרתון לרנקה 2024: סיפור של חוסן, תקווה ודגל מונף
"לראות את דגלי ישראל כרוב המכריע בקהל היה מרגש, דמעתי תוך כדי ריצה"
קולין פארל השלים מרתון כשהוא דוחף את חברתו החולה על כיסא גלגלים

בשבוע שעבר חזרתי עם 32 מחברי מועדון הרצים העיוורים "קשר עין עלה ווינר ישראל" כדי להשתתף במרתון ורונה שבאיטליה. בתוך המציאות המטורללת חיפשנו כמה ימים של שפיות. בתוכנו פסיפס ישראלי נדיר של גברים ונשים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים מהצפון ועד הדרום. נושאים בתוכנו את כובד התקופה. שבוע לפני ההמראה פרצו האירועים המחרידים באמסטרדם, ואנחנו קיבלנו הנחיות להוריד פרופיל, מתוך הבנה שהאירוע הזה הולך להיות עוד יותר מורכב משיכולנו לדמיין.

משלחת "קשר עין" לוורונה | צילום: פרטי

תחת אבטחה כבדה
עם הנחיתה ניגשים אלינו אנשי ביטחון נחמדים בלבוש אזרחי שיישארו צמודים אלינו לאורך הימים הקרובים. ניידות משטרה מלוות אותנו לאורך כל הדרך ממילאנו לוורונה, שם כבר מחכים שוטרים שסרקו את החדרים שלנו עם כלבי גישוש. משרד החוץ הישראלי, שהכיר ותמך, דאג לשלומנו.

הסיטואציה המיוחדת מובילה אותנו לחיבור עם הקהילה היהודית הקטנה והמיוחדת של ורונה, שמחבקת אותנו אליה. אנו עורכים יחד מסיבת עיתונאים שבה אנו מביאים את הסיפור של מועדון ספורט העיוורים על מתנדביו, וזוכים לסיקור יפה בטלוויזיה האיטלקית. הסיפור הישראלי הפחות מוכר לעולם.

מסיבת העיתונאים עם רב הקהילה תומר קורינאלדי | צילום: פרטי

לרוץ מרתון שלם עם עיוור
אני וחברי לריצה, מחמוד חמודה מחיפה, מתכוננים לזינוק המרתון המלא. הטמפרטורה – 5 מעלות. האדרנלין – בשיא. בשבוע שעבר מחמוד סיים חצי מרתון ב-1:34 שעות, מהירות מרשימה שאני יכול רק לחלום עליה. מה גם שאני סיימתי אולטרה בקפריסין לפני שלושה שבועות, הגוף עדיין מתאושש. אסור להיפצע. חייבים ליהנות. חייבים לסיים. התוצאה היא בונוס.

אנחנו על קו הזינוק, קשורים בגומייה עם חברים נוספים מקבוצת קשר עין, בדרכנו למסע של 42.2 קילומטרים.
מסביבנו כ-9,000 רצים, ואנחנו חייבים להיות מרוכזים. כל בור בכביש, בקבוק שנזרק, פס מדידה, רץ שלא שם לב וחותך למסלול שלנו, כל אלה באחריותי. במקביל צריך לשמור על הקצב הנכון של תכנית הריצה, התזונה, הג'לים, המלח והמים. ואת זה מחמוד יודע לעשות הכי טוב. זהו מרתון שהוא עבודת צוות, עם מיומנות ושותפות שנרקמת לאורך זמן.

פז כהן ומחמוד חמודה על קו הזינוק במרתון ורונה | צילום: פרטי

15 הקילומטרים הראשונים אנחנו מצלמים, מתקשרים הביתה. צופים בברכה מרגשת ששולח לנו שר הרווחה, יעקב מרגי, שמשרדו תומך בפעילות עמותת על"ה המאמצת את הקבוצה. הספקנו אפילו לצלם סרטון תודה לשר תוך כדי הריצה.

עד לקילומטר ה-16, המצב נראה טוב מאד. למרות עצירות השירותים, שעבורנו הן הרבה יותר מורכבות, הקצב הממוצע סביב 5:57 דקות לקילומטר, קצת יותר מהיר מהתכנון של בין 06:00 עד 06:15 דקות לקילומטר. אבל אז מתחיל להתקרב קיר חצי המרתון. הרגע בו רצים רבים מחליטים ללכת… אנחנו מאיטים במטרה שלא נעצור. עוברים שני קילומטרים והקיר נעלם. נכנסים לעיר העתיקה של ורונה.

הקהל מעודד את כל הרצים וכשאנחנו עוברים מחוברים זה לזה, רץ עיוור ומלווה, העידוד מתגבר ומרגש והאדרנלין חוזר לזרום בגוף. יוצאים מהעיר העתיקה. המסלול מתרווח. מחצית מהרצים סיימו ואנחנו כבר ממוקמים בין הרצים שבקצב שלנו. הסיום נראה מבטיח.

פז כהן ומחמוד חמודה במרתון ורונה | צילום: פרטי

אבל בריצות ארוכות, הדבר הכי צפוי זה שמשהו בלתי צפוי יגיע. שרירי הרגליים מאותתים שמשהו לא טוב עלול לקרות. אנחנו מאיטים ומחליטים לעצור בתחנת ההזנה הקרובה לפיסת בננה ולשתיית מים.

ריצת מרתון מחייבת שתיה ותזונה, וכל תחנה היא קצת יותר מורכבת עבורנו. רצים אחרים שאינם מודעים לנוכחות עיוור עלולים לחתוך בפתאומיות למסלול של מחמוד. לא ניתן בקלות להשתמש בשתי הידיים – כי הידיים שלנו מחוברות אחת לשנייה בגומיה. והמסלול רטוב ולעתים מלא בקבוקים ופסולת.

התחנה אוששה אותנו והמשכנו בקצב. הרגליים כאבו. הפסקתי לדבר. התרכזתי כעת בריצה. נכנסנו לבסיס הצבא האיטלקי שבו לאורך כ-2 ק"מ עמדו החיילים ומחאו לכל הרצים כפיים. זה עודד וריגש.

פז כהן ומחמוד חמודה בבסיס הצבא במרתון ורונה | צילום: פרטי

ביציאה מהבסיס ואחרי עצירת התרעננות קצרה בתחנה, קבוצה עם בלונים צהובים החלה לנשוף בעורפנו. אלו היו הפייסרים של 4:20 שעות. עוד כשבעה קילומטרים לפנינו. "הם לא עוקפים אותנו" אמר מחמוד. הצענו להם לעקוף אבל החלטנו לשמור על הקצב מעט לפניהם.

בשלושת הקילומטרים האחרונים כבר רואים את הסוף. ואולי דווקא בגלל זה הם הרגישו הקשים ביותר. אני מדמיין כל הדרך אותי ואת מחמוד מגיעים לסיום, מחוברים בגומייה, מניפים ידיים. המסר הכל-כך חשוב שאנחנו באים להעביר בעולם הספורט – מנותק לחלוטין, ואולי לגמרי לא מנותק, מהמצב הקשה בארץ.

פז כהן ומחמוד חמודה על קו הסיום במרתון ורונה | צילום: פרטי

אלון שוב, מייסד מועדון קשר עין עם מתנדב נוסף רצים איתנו את מאה המטרים האחרונים. אנחנו מסיימים. מניפים ידיים. מקבלים מדליה.

אני מרגיש מפורק. מדדה בכאב למסעדה שבה ממתינים רוב חברי הקבוצה. כל יושבי השולחנות במסעדה מוחאים כפיים. 30 שניות של תהילה חולפות ו-48 שעות של אדרנלין נספג בגוף. עמדנו ביעד.

משלחת "קשר עין" לוורונה | צילום: פרטי

המסע הזה היה הרבה יותר ממרתון. היה זה מסע של חברות, של שבירת מחסומים, של הוכחה שהספורט חזק יותר מכל מה שמנסה להפריד בינינו. ובעיקר, היה זה מסע שהזכיר לי שלפעמים הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.

ביום האחרון, ניידת המשטרה מלווה אותנו מהמלון לשדה התעופה, שם ממתינים כוחות לבושים אזרחי שמלווים אותנו במסלול מקוצר ומאובטח עד אחרי בדיקות הביטחון. אני שולף את חולצת "Bring Them Home" שנותרה לי בתיק, מצטלם ליד עמדת הזיכרון שהוקמה בשדה התעופה במילאנו. חוזרים הביתה. העיניים דומעות. הלוואי שגם הם יחזרו.

פז כהן בעמדת הזיכרון במילאנו | צילום: פרטי

הכותב הוא חבר במועדון "קשר עין עלה ווינר ישראל" – מועדון הריצה של העיוורים בישראל