לכל הטורים של נעה כפרי

לא היה אפשר לפספס אותה. ניצן גדיש-שטיוי, עם חיוך גדול שמגיע עד העיניים, ואותם מכנסי ריצה צבעוניים שהיו כמעט כמו תעודת זהות. היא לא הייתה רק ספורטאית – היא הייתה הרבה יותר מזה. היו לה דרכים ייחודיות לשלב את כל העולמות שבהם חיה: היא עבדה בתחום הפיננסי, הייתה מורה ליוגה, וגם אחת הספורטאיות התחרותיות והחזקות בקבוצת הטריאתלון שלנו, גולדן-טרי.

למרות היותה בת 45, ניצן הייתה נראית תמיד כמו בת 25. לא מדובר רק במראה חיצוני, אלא באנרגיה הבלתי נגמרת שהייתה בה, בכוח החיים שלה. היה בה משהו נצחי, צעיר, רענן, משהו שתמיד הוביל אותה קדימה, תמיד עם חיוך ומבט צמא להרגיש וללמוד עוד.

הניגוד הזה – בין החיים השקטים והמדודים של היוגה והרוח לבין העבודה הריאלית והמונוטונית שעסקה בה – היו אחד הדברים ששבו אותי. כשענתה שהיא נוסעת לת"א, כששוב חיפשתי טרמפ בתום עוד אימון, גיליתי שהיא עובדת במשרד במרכז ת"א בתחום הפיננסים. היא הייתה דוגמה חיה לכך שאפשר לאזן בין שני עולמות שונים ולשאוף להיות מצוינת בשניהם. ניצן הייתה כמו אור קטן אבל חזק, שפשוט לא עמדת בפניו – לא כלפי עצמך, ולא כלפי אחרים.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל באימון רכיבה | צילום: גולדן טרי

היא הצטרפה אלינו לקבוצת הטריאתלון ב-2021, עם מטרה ברורה: לאתגר את עצמה, להשתפר ולהתכונן לתחרות חצי איש ברזל באיירונמן טבריה. היא אהבה את הים, את המים, את תחושת השחייה והחופש שהיו חלק מהותי מהאימונים שלנו. אני זוכרת איך הייתה מתארת את האימון בשחייה עם חיוך רחב, מספרת על השקט שהים נותן לה, על הצניעות של המפגש עם הטבע, שמזכיר לה לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אך כמו כל סיפור של ספורטאית אמיתית, לא הכל הלך חלק. לפני שנה, החלה להרגיש הידרדרות בביצועים הספורטיביים שלה. זה היה קשה – אבל היא המשיכה להגיע לכל האימונים. ירדה פלוטון אחד, ירדה שני פלוטונים, ולבסוף הפסיקה להגיע לאימונים כי זה היה יותר מדי. היה בה משהו בלתי מתפשר, תמיד חיפשה להתעלות על עצמה ולהיות טובה יותר, זה חלק מהמהות שלה.

בלוטת לימפה מוגדלת אחת שהתנפחה פתאום הצביעה על משהו לא כשורה, וכך התגלה סרטן בדרגה 4 ממקור שעד היום לא ידוע. רק ב-9-2 אחוזים ממקרי הסרטן לא ניתן לאתר את האיבר המקורי ממנו התפתחו הגרורות. אך ברור שמדובר בשלב מתקדם של סרטן, מכיוון שכבר הופיעו גרורות באיברים שונים.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל מעבירה אימון יוגה | צילום: גולדן טרי

איך זה מרגיש, אני שואלת את עצמי, כשהכל קורס? כשאת פתאום לא יכולה לקבוע את היעדים שלך, לא יכולה להסתכל קדימה ולהאמין שתוכלי להשתתף באירוע הבא? זה היה אתגר אמיתי עבורה – גם פיזית, וגם נפשית. היא לא הייתה אדם שמוכן לקבל תוצאה פחותה, אבל מה שעוד יותר קשה הוא להבין שבעצם אין לך שליטה על הגוף שלך.
על אחת כמה וכמה למישהי שהיא לא רק טריאתלטית, אלא גם מורה ליוגה. שליטה בנשימות ובסרעפת הם לחם חוקה.

אבל מה שעשה אותה למי שהיא הייתה – זה בדיוק זה: היכולת שלה לא לוותר. גם כשלא יכלה להתאמן בצורה מסודרת עם הקבוצה, היא המשיכה לשחות בים כל יום. זה היה האימון שלה. זה היה המקום שבו היא מצאה את השקט שלה, את הדרך להרגיש מחוברת לעצמה ולא לעזוב את הדרך. הים היה מקלט, מקום שבו יכלה לאזן את הדברים ולמצוא שלווה למרות המאבק הפנימי שלה.

עד שלושה שבועות לפני שהלכה לעולמה, שחתה כל בוקר בים, לפחות קילומטר אחד. חוף פלמחים היה חוף הבית שלה. אני זוכרת שהייתה מעלה תמונות פסטורליות של עמידות ראש, תנוחות יוגה וישיבות מדיטציה כשהשמש מאחוריה נופלת על המים.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל במים | צילום: תומר גדיש

אני זוכרת את איירונמן טבריה 2022, כשביליתי עם בעלה תומר ליד קו הזינוק. אני הגעתי לשם לעמוד על קו המעודדים ולתמוך בחברי הקבוצה, ותומר, שהוא צלם בזמנו הפנוי, הצטרף כמעודד הפרטי של ניצני. שנינו עוטים את סרטי התקשורת כך שיכולנו ממש לגעת במתחרים מהצד. זו הייתה חוויה מרגשת להיות שם, לראות את ניצן בדרך למרחקים ארוכים – ועבור ניצן, זה היה ממש פיצוי לתחרות חצי איש הברזל בטבריה של השנה הקודמת, במהלכה נפלה במהלך הרכיבה.

כשהיא סיפרה לי על הנפילה ההיא, לא ציפיתי לשמוע שהיא בכלל המשיכה עד הסיום. בכיכר, במהלך הרכיבה, חשבתי שהסיפור שלה יסתיים שם. נפילה כזו מפתיעה, חבולה ושרוטה. התכוננתי לשמוע סיום טיפוסי למצב כזה, של עצירה ופינוי באמבולנס. אבל לא ככה זה היה עם ניצן. היא קמה, ולקחה את כל הכאבים שלה שמה בצד – חבולה, מדממת, היא המשיכה עד קו הסיום. זה היה רגע שאף אחד מאיתנו לא ישכח. שנה אחרי, בטבריה 2022, היא לא רק סיימה את התחרות – היא סיימה במקום השלישי בקטגורייה! זה היה הישג אדיר, תוצאה שאף אחד לא ציפה לה, וממש "סגרה מעגל". אני בטוחה שבתסריט אחר, זו הייתה רק תחילת הדרך שלה בטריאתלון ובתחרויות מרחקים ארוכים.

ניצן הותירה אחריה את תומר, בעלה האהוב, וילדיה האהובים שקד (14.5) ונטע (10). אין ספק שהייתה להם את ההשראה הגדולה ביותר. היא הייתה לא רק אמא ורעייה, אלא גם מודל לחיקוי בכל האופן שבו בחרה לחיות את ימיה עד האחרונים, בצניעות ובמרץ בלתי נדלה. היה בה משהו קסום – היא לא נתנה לאף אתגר להגדיר אותה, תמיד חיפשה את הדרך שלה, גם אם זו לא הייתה הדרך הקלה ביותר.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל עם הגביע מאיירונמן טבריה | צילום: גולדן טרי

ניצן לא הייתה רק ספורטאית עם יעדים, היא הייתה אדם עם עקרונות ברורים, כוח פנימי עוצמתי ויכולת לגעת בכל אחד שסבב אותה. היא דיברה על דברים בצורה פתוחה, ללא מסכות, ולימדה אותנו איך להתמודד עם החיים – גם כשאתה לא יודע לאן הם לוקחים אותך. הכאב שהייתה חווה לא מנע ממנה לחיות, ולא סתם "להיות שם", אלא להוות מקור השראה לכל אחד ואחת בקבוצה.

אני חושבת עליך הרבה, ניצן. על הדרך שבה תמיד היית שם לעזור, להסביר, להקשיב, ועל איך יכולת להקפיץ את הרוח שלנו עם חיוך ומבט אחד במכנסי הקומיקס שלך. תמיד היית עם חיוך, תמיד עם גישה חיובית, ותמיד עם עיניים צמאות ללמוד עוד. לא משנה מה היה במצב האימון או החיים האישיים, את תמיד השארת מקום לאופטימיות ולצמיחה.

מה שהיא השאירה אחריה הוא הרבה יותר מהתמונות, או מהמילים, או מהתוצאות הספורטיביות. ניצן השאירה בנו ערכים: איך לא לוותר, איך לאהוב את הדרך יותר מאשר את התוצאה הסופית, ואיך לנשום ולהיות נוכחים ברגע. החיוך שלה, הצבעים שהיא הביאה איתה, ואפילו את השיחות הקטנות שהיו להן משמעויות גדולות, ימשיכו להדהד בקבוצה שלנו ובחיים של כל מי שהכיר אותה. אנחנו חושבים מה ישמח אותה יותר, משחה, או מרוץ על שמה, או אולי שילוב בין השניים…

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל מתרגלת יוגה | צילום: תומר גדיש

בכל פעם שאנחנו עולים על האופניים, מדברים על תאונות דרכים או חושבים על דברים כמו מלחמה, אנחנו רגילים לחשוש – חשש שלא תמיד תופס אותנו בעיתוי הנכון, אבל תמיד מזכיר לנו את ארעיות החיים. איך אישה בריאה פלוס פלוס, כמו ניצן, חטפה מכה כזו משום מקום, מכה ששינתה את כל מה שחשבה שהיא יודעת על הגוף שלה. אירועים כאלה תמיד יזכירו לנו את מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ואת העובדה שהכל יכול להשתנות ברגע.

לא העליתי על דעתי שהיא לא תחלים. אישה כה בריאה בנפשה ובגופה וכה צעירה. לא באמת חשבתי שיש אפשרות כזו. חיכיתי בסבלנות שתחזור אלינו, שתופיע באימון בוקר ותתנצל שהיא ממש לא בכושר. אני אתחרט לנצח שלא דיברתי עם ניצן מספיק בשנה האחרונה.

אני מבקשת מכם, לקראת סיום הקריאה, קחו לכם רגע – דברו עם אדם אהוב שלא דיברתם איתו הרבה זמן. מישהו שניתק אתכם הקשר לפני כמה חודשים ואתם לא בטוחים לאן נעלם. החיים כל כך קצרים, לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה, עד שזה מאוחר מדי.

ניצני, תודה על כל מה שנתת לנו, על הדרך שלך, על ההתמדה והאומץ שלך. את לא רק חברה או ספורטאית – את חלק מהלב הזהוב שלנו, ואת תמיד תהיה איתנו, בכל צעד.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל עם נעה כפרי | צילום: גולדן טרי

תומר בעלה של ניצן מספר:
הקשר העמוק לספורט התחיל עוד בילדותה של ניצן. תנועה של הגוף היה חלק בלתי נפרד ממנה, אבל מעל הכל (בפער ניכר אם יורשה לי לומר) בלטה האהבה שלה למים.

אני לא אשכח את הרגע הראשוני שם הכל התחיל – חגגנו לנו ירח דבש (מס' 2) במקסיקו והגענו לאי טרופי מקסים. זוכר שהיינו עם ג'ט לג נוראי ומצאנו את עצמנו מתהפכים במיטה במלון כל הלילה ללא שינה. לקראת בוקר התעוררתי למיטה ריקה, יצאתי החוצה לחפש את ניצן ובבריכה ממולי, ראיתי אותה שוחה שחיית חזה. היא יצאה מהבריכה קורנת מאושר! לא אשכח כמה אור וברק היה לה באותו הבוקר בעיניים…

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל | צילום: גולדן טרי

מיד עם חזרתנו ארצה מירח הדבש, התחיל הרומן של ניצן עם השחייה – קורס ראשון ב"עולם המים" ואחר כך קורס נוסף של TI. ככה במשך שנים… ריצה פעם-פעמיים בשבוע ובערך 3 פעמים בשבוע אימוני שחייה. בתקופת הקורונה, זכיתי לגלות ולחוות יחד איתה רגעים קסומים בחוף פלמחים. היינו "מתגנבים" יחד לחוף ויחד עם עשרות שחייני מים פתוחים היינו שוחים בין סלעים צפון, סלעים דרום ו"הגמל". עם הזמן, ניצן סחפה אחריה חברים רבים לסיבובי שחייה בפלמחים. זה הפך לריטואל קבוע – נפגשים מוקדם בבוקר, שוחים לסלעים, מצטלמים במים ועל הסלעים ובסוף יוצאים לשתות תה קינמון ולנשנש תמרים ושקדים.

ככל שעבר הזמן היא התחזקה והתמקצעה בשחייה במים פתוחים ובמקביל המשיכה להשתפר בריצה למרחקים ארוכים. במהלך שיחה אקראית עם חבר יקר (שלומי ג'רבי), הם השתעשעו יחדיו ברעיון של לעשות טריאתלון יחד. אני לא אשכח את הבוקר בו קיבלה את האופניים החדשים – היא התרגשה כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש וזרחה כמו ילדת יומולדת!

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל עם האופניים | צילום: גולדן טרי

וכמו שכל כך אופייני לניצן, היא לקחה את התחום החדש ברצינות שיא! התמקצעה בשיעורי רכיבה אישיים, רכשה טריינר לאימוני בית וציוד רכיבה ומיהרה להצטרף לקבוצת הטריאתלון "גולדן טרי". צעד צעד ובנחישות שיא היא החלה לפלס דרכה בענף הטריאתלון. כמעט כל בוקר העמיסה את האופניים על הרכב ויצאה לעבר שעה וחצי שעתיים של אימוני בוקר.

אני זוכר איך בשיחות המשותפות שלנו בחבר׳ה, כולם תמיד התפלאו ושאלו: "איך את עושה את זה לעצמך כל יום?" וניצן, בחיוך מאוזן לאוזן ועיניים בורקות הייתה עונה: "זה ממלא אותי! אחרי אימון אני מרגישה בשיא האנרגיה ומלאת חיים!"

הייתה לי הזכות והעונג "לרדוף" אחריה עם מצלמה ולתעד אותה לאורך כל מסלולי התחרות. רגע מרגש במיוחד היה הרגע בו חצתה את קו הסיום בטבריה בשנת 2022, כשאני ושאר בני משפחתה מסתכלים באפליקציה ולא מאמינים שהצג מראה – Nitsan Gadish – 3rd place. צרחנו לה- "ניצן, את מקום שלישי!!!" והיא, מרוגשת מקו הסיום, עם אדרנלין בשמיים פרצה מיד בבכי של אושר עילאי – היה זה עבורה סגירת מעגל מושלמת.

ניצן גדיש-שטיוי ז"ל | צילום: תומר גדיש

בשנים האחרונות ניצן נעה באומץ ונחישות לכיוון האהבה האמיתית שלה – עולם היוגה. התנועתיות, הגמישות, השילוב המיוחד בין כוח לבין רכות והתמוססות הגוף אל תוך תנוחות היוגה מילאו את כל הווייתה. גם כאן היא דאגה ללמוד ולהתפתח והלכה לקורס מורה יוגה שם נחשפה לפילוסופיה העמוקה ומשנת החיים של היוגה. ניצן זרחה מאושר כאשר העבירה שיעורי יוגה בגג הבית שלנו אל מול השקיעות. היא אהבה מאוד את התלמידים שלה ותמיד הקפידה להתכונן כמה שעות לפני כל שיעור – לכתוב מילות חוכמה והשראה לתלמידים, להכין עוגיות בריאות וטריות ולהעמיד קומקום תה צמחים לסוף השיעור. היא תמיד העבירה שיעורי יוגה ספונטניים לחברי המשפחה, לחבריה בקבוצה ולחברים המשותפים שלנו בכל מיני מפגשים חברתיים.

אני מרגיש בר מזל שזכיתי ללמוד ממנה במשך 25 שנה. היא הייתה ותמשיך להיות האדם המשמעותי ביותר בחיי.

כשתשחו לכם בים הפתוח…
כשתרכבו אל מול זריחה או שקיעה מרהיבה…
כשתרוצו לכם וסביבכם נופים עוצרי נשימה…
תזכרו לרגע קטן את ניצן – את מי שהייתה בחייה ואת הרוח האנרגטית והשמחה שלה שהשאירה לנו במותה.