טרנד מסוכן: אימוני כושר מצולמים מועלים לרשת, מה זה עושה למתאמנות/ים?

התאמנתם להנאתכם כשלפתע הבחנתם במדריך/ה עם הטלפון שלוף מצלמים את האימון ומעלים אותו לרשתות? אתם לא לבד. נועה זילברמן בטור אישי על התופעה, שפוגעת לא פעם בדימוי הגוף של המתאמנים. וגם: הפתרון המוצע
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
מצלמים אימון כושר | צילום: Shutterstock

לכל הטורים של נועה זילברמן

היא נכנסה לחדר והתיישבה על הכורסה בפנים נפולות, שאלתי אותה לשלומה ואיך היא מגיעה היום לפגישה שלנו, והיא השיבה ש"לא ממש טוב". הסתקרנתי למה, מה קרה ומה היא מרגישה והיא החלה לבכות וסיפרה שהייתה בשיעור פילאטיס והמורה צילמה את השיעור, מה שכבר גרם לה לחוש לא בנוח ועורר אצלה חרדה, אבל אז המדריכה גם העלתה את הסרטונים לאינסטגרם, וזה, זה כבר היה ממש קשה וגרם לה לתחושת סלידה מעצמה, התקף אכילה קשה ופחד להגיע שוב לשיעור או לכל שיעור אחר כי "ככה אני נראית?!" ומהמחשבה הזו המדרון כבר היה חלקלק.

לטורים נוספים:
מדוע אין התייחסות לרובד הרגשי בפעילות גופנית?
בין תזונה לנפש: דילמת התזונאית והמטפלת הרגשית
מסע לריפוי לב כואב – מה זה מובמנט דאנס?

אפרת (שם בדוי), מטופלת אצלי כבר שנתיים בגלל קשיים מול אכילה ודימוי גוף, עשינו כברת דרך מרגשת ומאז שהחלו לצלם את שיעורי הספורט אליהם היא הולכת, היא חווה רגרסיה כואבת אל הדפוסים והמקומות שבגללם הגיעה אלי. האמת היא שאפרת היא ממש לא המטופלת היחידה שלי ששיתפה אותי בחוויה הזו של צילום שיעורי הכושר, בכמה שהיא קשה, מכאיבה וכאשת מקצוע אוסיף ואומר – גם מסוכנת עבור הרבה מאוד אנשים.

נועה זילברמן | צילום: יובל כהן

כן, אני יודעת שזה עלול להישמע לרבים מכם כמו אמירה קיצונית, ומזה בדיוק המטופלות שלי חוששות – שהן טרחניות ומגזימות ואז הן שוב חוזרות לנרטיב שהבעיה היא בהן, בעוד האמת היא שהבעיה היא בתרבות שלנו בכלל ובמרחבי הכושר בפרט וממש לא בהן.

אנחנו חיים וחיות בעידן בו הדרך לשווק עסקים זה על ידי הרשתות החברתיות, וזה ממש מן ההגיוני שבעלי עסקים ירצו להראות את המוצר שלהם – אימונים אטרקטיבים שימשכו קהל. הבעיה היא כשזה בא על חשבון הלקוחות ללא רגישות או הבנה שכושר זהו שדה נפיץ שעלול להוות טריגר רגשי להרבה אנשים, ולא, זוהי לא הגזמה. אם כבר אנחנו חיים וחיות בחברה שלא מכירה בכך שהפכנו להיות חברה בהפרעת אכילה ודימוי גוף ועצמי שלילי, חברה שאעז ואומר שהיא אפילו מקדשת ומנרמלת את אלו.

כי לא, זה לא הגיוני שכולנו נספור קלוריות, נלקה את עצמנו על כל אימון שהתבטל, נחוש סלידה מגופנו על כל קילו שעלינו, נשים את מירב משאבנו על תחזוק מראה רזה ונתעסק ברוב הזמן במחשבות על כל אלו. אלו גבירותיי ורבותיי -נרמול תרבותי להפרעות אכילה ודימוי גוף.

צילום: shutterstock

אם נבין את כל אלו אולי נוכל גם להבין שעבור הרבה אנשים ללכת לשיעור סטודיו או אימון כושר המוני זה כשלעצמו מפגש עם פחדים גדולים ועמוקים שמביאים מחשבות ותחושות של אשמה, בושה, פחד להיות הכי פחות בכושר בחדר, פחד להיראות הכי גדולות בחדר (הפחד משמנופוביה), פחד לחוש שוב שהן פגומות ולא בסדר שהן כך, פחד לפגוש שוב את הילדה הפנימית שבתוכן, הילדה שאמרו לה שהיא לא טובה, לא בסדר, ואשמה במראה שלה, ברמת הכושר או ברגישות שלה.

פחד להיות שוב בתחושת חריגות עם לב כואב והרבה בדידות. כן, זה עד כדי כך.

כך שאם עד עכשיו המרחבים האלו היו מפחידים ונפיצים, כעת הכל מועצם ומוגבר כשהתווספו המצלמות.

חשוב להבין משהו פסיכו-פיזיולוגי על צילום, יש תופעה פסיכולוגית ששמה "אפקט החשיפה". התופעה אומרת שככל שהמוח נחשף למשהו, בין אם מוזיקה, מראה או טעם – כך הוא יתרגל אליו ויתפוס אותו כטוב יותר, יפה יותר, אהוב יותר. כשבמדיות השונות אין ייצוג מגוון למראה אנושי, אלא ייצוג צר שמייצג רק פלח קטנטן מהאוכלוסייה – הרבה אנשים לא יתרגלו אפקט חשיפה כלפי המראה שלהם.

אם כל היום אני רואה את נועה קירל, רותם סלע ומאיה קיי בפרסומות ואז פוגשת במראה את נועה הנמוכה, המתולתלת ועם הגוף הממוצע – אני עלולה לחוות (וחוויתי בעבר הרבה) אי אהבה למראה שלי כי למעשה אני לא מתרגלת את אפקט החשיפה כלפי עצמי.

נועה זילברמן | צילום: יובל כהן

כשזה קורה ובשילוב עוד נסיבות רגשיות ואישיות, עלולה להתגבר אי האהבה העצמית ואיתה הפחד להיראות או לראות את עצמנו ולפגוש את התחושות הקשות שזה מביא – ואז אנחנו נימנע מלראות את עצמנו במצלמה, אנחנו נימנע מלתרגל אפקט חשיפה כלפי עצמנו שוב, אנחנו נמנע מלהצטלם ובצדק, כי זה מכאיב ומפחיד מידי.

בנוסף לכל אלו, לראות את עצמנו במראה בלבד, לא מאפשר לנו תרגול אפקט חשיפה משלל זוויות, ולכן כשנפגוש את עצמנו במצלמה ועוד בזמן פעילות גופנית בצילום שנעשה על ידי מישהו אחר ולא בצורה מהונדסת – אנחנו עלולים ועלולות לחוות זרות למראה שלנו עם תחושה של "ככה אני נראית?!" וכך המעגל ממשיך.

צילום יכול להיות כלי תרפויטי מדהים אם משתמשים בו ברגישות, מתוך תהליך עומק ועם החזרת השליטה לידיים של האדם המצולם, (היות והפרעות באכילה ודימוי גוף יושבות הרבה על פצע של שליטה ואיבוד שליטה), אבל כשזה נעשה באופן הגס והשרירותי כמו במרחבי הכושר הנפיצים גם ככה- צילום הופך להיות לכלי מסוכן לכל מי שיש לו או לה קושי מול גופה, ובעצם להרבה מאוד אנשים.

אז מה הפתרון?
אפשר להחליט על שיעור ייעודי ומסוים שיצולם, להודיע על כך מראש למתאמנות ולאפשר להן לבחור אם הן כן או לא רוצות לקחת בזה חלק, אפשר להודיעה בתחילת השיעור שיש כוונה לצלם ולהדגיש שזה ממש בסדר גם לא לרצות להצטלם ולאפשר מרחב בחדר שיהיה ללא צילום, אפשר לעשות צילומי תדמית מרוכזים, עם מתאמנות וותיקות או אנשים שמעוניינים להצטלם ולעשות שיעור מבויים ומצולם עבור שיווק.

אפשר לעשות הרבה דברים, כשהעיקרון המוביל שלהם הוא רגישות ללקוחות, לאדם, לילדים הפצועים שבתוכנו.

 


 

הכותבת: נועה זילברמן | פסיכותרפיסטית, מאמנת כושר הוליסטית, מגישת הפודקאסט "מאוזנת" ואקטיביסטית לדימוי גוף ועצמי מיטיב.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • ע הגיב:

    כמה גדול הפצע וכמה גדולה הבושה, כבר עשרים דקות מתלבטת אם לשלוח את זה למדריכה שלי לריקוד כי חוששת שהיא תצחק עליי

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כולם מכירים את הנתונים שלי והתארים בהם זכיתי. אבל למען האמת, ארצה לפני הכול להיזכר בתור אדם טוב ממיורקה. בתור ילד קטן שרדף אחרי החלומות שלי ועבד הכי קשה שאפשר בשביל להגשים אותם", רפאל נדאל בנאום הפרישה שלו מטניס.




מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג