רבות נכתב ודובר על ההבדלים בין המינים בכל הנוגע ליכולות הגופניות הספורטיביות. ובכן, מחקר חדש מצביע על כך שגברים ונשים צריכים להתייחס לירידה ביכולת האירובית הקשורה לגיל באופן שונה לגמרי. כותב המאמר הוא אלכס האצ'ינסון, עיתונאי שקיבל את פרס "מגזין לאומי" ובעל טור ב-Outside's Sweat Science.
לטורים נוספים של ד"ר חן גלייט סנטר:
הסוף ל-BMI? הבעייתיות עם המדד המוכר, והחלופות היעילות האפשריות
האם טכנולוגיית הנעלה מתקדמת היא הסיבה לשיפור של רצות העילית?
מי שלא ישן לא חולם: שינה בקרב רצי מרתון ואולטרה מרתון
ספיגת חמצן מרבית, או VO2 max, היא אולי הגורם המנבא הטוב ביותר לבריאות ואריכות ימים. זו גם תכונת המפתח המייחדת אתלטי סיבולת עילית. אנחנו יודעים את כל זה מתוך מחקר של יותר ממאה שנים… שנערך כמעט אך ורק בקרב גברים. פחות ברור אם אותם דברים מתקיימים לגבי VO2 max בנשים, כי פשוט אין כל כך הרבה נתונים עליהן.
צילום: shutterstock
מחקר חדש של חוקרים מהאוניברסיטה הפדרלית של סאו פאולו בברזיל שואף למלא חלק מהפער הזה. הם גייסו 85 רצות ו-62 נשים שאינן רצות, כולן בגיל 20 עד 70, וחילקו אותן לשתי קבוצות גיל – עד 50 ומעל 50. לאחר מכן הם בדקו את ה-VO2 max שלהן עם מבחן הליכון מתקדם עד תשישות, מדדו את הרכב הגוף שלהן בסריקת DXA, ואספו מידע על האימונים שלהן והרגלים אחרים הקשורים לבריאות.
ממצאי הכותרת אינם מפתיעים: לרצות, היה VO2 max גבוה יותר מאשר לאלו שאינן רצות, כלומר הן הצליחו להשתמש ביותר חמצן בדקה; כשלנשים הצעירות היה כמובן VO2 max גבוה יותר מאשר למבוגרות. אבל כאשר נכנסים לפרטים, צצים עוד כמה דפוסים מעניינים.
מה נתוני ה-VO2 Max מראים
ישנן שלוש דרכים לבטא VO2 max. הראשונה היא VO2 max מוחלט, שהוא פשוט הנפח הגדול ביותר של חמצן שאתה יכול להשתמש בו בדקה, מבוטא בדרך כלל בליטר לדקה. ככל שהכושר הגופני שלך ישתפר, כך תוכל לספק ולהשתמש בחמצן מהר יותר, מה שיאפשר לך להפעיל את הפעילות הגופנית שלך על חילוף חומרים אירובי למשך זמן רב יותר. לעומת זאת, אם אתה לא בכושר וה-VO2 max שלך נמוך מדי, אפילו פעילויות יומיומיות פשוטות כמו טיפוס במדרגות ידרשו יותר חמצן ממה שאתה יכול לספק, מה שיהפוך אותן למאמצים אנאירוביים מאתגרים.
כך השוו ערכי ה-VO2 max המוחלט עבור ארבע הקבוצות, כאשר רצים מיוצגים על ידי עיגולים ואנשים בעלי אורח חיים יושבני על ידי ריבועים:
צילום: Experimental Gerontology
כל זה אומר ש-VO2 max מוחלט הוא סמן שימושי לבריאות וביצועים – אבל זה פחות שימושי להשוואה בין אנשים שונים, מכיוון שכמות החמצן שבה אתה משתמש תלויה בגודל הגוף. חותרת במשקל כבד עשויה להשתמש בכמות חמצן כפולה מזו של מרתוניסטית זעירה, אבל אם היא גדולה פי שניים, היא לא בהכרח בכושר יותר. במקום זאת, היא תצטרך את כל החמצן הנוסף הזה כדי להזיז את גופה הגדול יותר. השוואה טובה יותר תהיה לחלק את ה-VO2 max של כל אדם במשקל שלו, ולקבל VO2 max יחסי, מבוטא במיליליטר חמצן לכל קילוגרם משקל גוף.
כך נראים הנתונים האלה:
צילום: Experimental Gerontology
הדבר החשוב ביותר שיש לשים לב כאן הוא שיש פער גדול בהרבה בין אלו שרצים לעומת הלא רצים ב-VO2 max היחסי מאשר ב-VO2 max המוחלט, וזה בגלל שהלא-רצים שוקלים הרבה יותר בממוצע. הערך היחסי מציע שיקוף הרבה יותר טוב של מידת הכושר של הרצים: מה שחשוב הוא לא רק כמה כוח אירובי אתה יכול לספק, אלא כמה גדול העומס שאותו כוח צריך בכדי לגרום לתנועה.
מדוע גם להרכב הגוף ישנה חשיבות
החוקרים מציגים גם דרך שלישית פחות שכיחה לבטא VO2 max. במקרה זה, הם חילקו את הערך המוחלט לא במשקל הכולל, אלא במשקל המסה הרזה של כל אדם, כלומר בעיקר שריר, כמו גם רקמת חיבור.
כדי להבין למה זה רלוונטי, כדאי לחשוב על VO2 max במונחים של אספקה וביקוש חמצן. ההשקפה המסורתית של VO2 max הייתה שזה הוכתב על ידי אספקת חמצן – כלומר, על ידי כמה מהר אתה יכול "לינוק" חמצן, לפזר אותו מהריאות שלך לזרם הדם ולשאוב אותו לשרירים שלך. כל אלו נחשבות למגבלות "מרכזיות" על VO2 max. הדרך העיקרית לשינוי VO2 max היא שהלב שלך יתחזק כדי שיוכל לשאוב יותר דם לשרירים שלך:
צילום: Experimental Gerontology
אבל גם דרישת החמצן חשובה. זה לא משנה כמה חמצן אתה מזרים לשרירים שלך אם השרירים שלך לא מסוגלים לחלץ ולעשות בו שימוש כדי לספק אנרגיה אירובית. זו הסיבה ש-VO2 max פרופורציונלי קרוב יותר למסת השריר הכוללת שלך מאשר למשקל הכולל שלך. אם תוסיף 10 קילו של שומן לגוף שלך, ה-VO2 max המוחלט שלך לא ישתנה כי שומן לא צורך חמצן. אם תוסיף עשרה קילו של שריר, היכולת שלך לצרוך חמצן תגדל, וסביר להניח שהיכולת שלך לספק חמצן תלך בעקבותיו. כמה שריר יש לך, וכמה ביעילות השריר הזה יכול להשתמש בחמצן, הן מגבלות "היקפיות" על VO2 max.
ממצא בלתי צפוי על VO2 Max בנשים
בהתבסס על נתונים קודמים של גברים, החוקרים שיערו שערכי היחס לשריר הללו יושפעו פחות מהזדקנות מאשר ערכי היחסים לגוף כולו. במילים אחרות, הנתונים מתוך מחקרים בגברים העלו שירידות ב-VO2max הקשורות לגיל נובעות בעיקר מירידות בגורמים מרכזיים, כמו ביעילות תפקוד הלב ומערכת הדם. בעוד שגורמים היקפיים כמו יכולת השריר להשתמש בחמצן נשארו קבועים יחסית. אבל אצל נשים נראה שהגורמים המרכזיים והפריפריים ירדו בשיעורים דומים.
צילום: shutterstock
מדוע ירידות VO2-max אצל נשים צריכות להיות שונות מאשר אצל גברים? אחת האפשרויות היא שמדובר בממצא שספציפי לקבוצה הקטנה יחסית של נשים שנבדקות כאן. אבל ייתכן גם שיש הבדל אמיתי. החוקרים מציעים כי "רקמת שומן תוך שרירית" – כלומר כמויות קטנות של שומן הממוקמות בתוך השריר עצמו, המכונה לפעמים חדירת שומן בשריר – עשויה למלא תפקיד. הסתננות זו נוטה להיות גבוהה יותר אצל נשים, ועולה עם הגיל. אם זה מה שקורה, אז זה מצביע על כך שהמנגנונים של ירידת ה-VO2 max – ולפיכך אולי אמצעי הנגד הטובים ביותר – שונים אצל גברים ונשים.
יש נקודה נוספת מעניינת שיש לציין בנתונים האלה. הרצים חוו ירידה תלולה יותר ב-VO2 max עם הגיל מאשר אנשים שאינם רצים. זו עשויה להיות מעין רגרסיה פיזיולוגית לממוצע: ככל שתתחיל גבוה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר ליפול. אבל זה כנראה משקף גם את העובדה שרצים מבוגרים נוטים להתאמן פחות מצעירים, דפוס שהופיע גם במחקר זה. יש הרבה סיבות טובות לכך, אבל זו גם תזכורת: אם אתה עובד קשה כדי להיות בכושר מסוים עכשיו, תצטרך להמשיך לעבוד קשה באותה מידה כדי להיות בכושר דומה בעתיד.
