שלום שוב לכל קהל הקוראים שלי, עבר קצת זמן מאז התפרסם הבלוג האחרון בו סיפרתי על התחרות בבולדר שבקולורדו ועל קביעת שיא אישי של 3:58:58 שעות לחצי המרחק. לאחר התחרות חזרנו לשגרה בסטמפורד, קונטיקט. אני מצידי הרגשתי ירידת מתח מסוימת וכניסה לתקופת מבחנים (אני סטודנט באוניברסיטה הפתוחה לניהול עם התמחות במשאבי אנוש). תקופת האימונים לא הייתה מוצלחת במיוחד והיה לי קשה לשמור על שגרה.
לטורים נוספים של רועי זוארץ:
הבלוג הקודם: הניסיון והגובה עושים את שלהם
התרסקות, עונש, צבירת ניסיון וגם תמיכה בישראל
רועי-לוקיישן || רועי זוארץ משתף אחרי תחרות ראשונה במסע לארה"ב
כמובן שיש גם תקופות כאלה בעונה של ספורטאי, לצערי פה התמודדתי עם זה לבד ולא הייתה לי את הקבוצה לתמיכה פיזית ומנטלית באימונים. זה אחד החסרונות הבולטים בהיעדר קבוצה מסודרת – תמיד הערכתי את החשיבות של להתאמן ביחד והיום אני מבין עד כמה.
בארץ, נסיעות פקוקות לבריכת וינגייט היו חלק מהשגרה, אימוני ריצה עצימים בראש ציפור או בפארק הרצליה עם הנבחרת היו דבר קבוע וגם רכיבות שבת עם החבר'ה היו מובנות מאליו. לכן, כשעילי כהן, השחיין המוכשר בכחול-לבן, הגיע לסטמפורד להתמחות קיץ כחלק מהתואר שלו בפיניקס (שוחה במכללת GCU), ידעתי שנבלה יחד רבות בבריכת השחייה, מה שנתן לי טעימה מוכרת מהשגרה בארץ. מודה שהתגעגעתי!
לצ'אלנג' ניו ג'רזי נרשמתי מבעוד מועד. כבר בתחילת השנה ידעתי שאני עתיד לעשות את התחרות הזו: זמן נסיעה של שעתיים מהבית, תחרות ברמה גבוהה של מותג יוקרתי, ומרחק אולימפי, שמאפשר מצד אחד לשמור על עומס אימונים גבוה ומצד שני התאוששות יחסית מהירה אחרי התחרות.
כפי שציינתי תקופת ההכנה לא הייתה אידאלית עבורי, אבל כן ידעתי שאני בכושר אירובי די טוב והמטרה הייתה לשמור על יציבות ולא לנסות דברים חדשים בתחרות. לא כל כך ידעתי מי יהיו המתחרים העיקריים שלי, לכן הייתי צריך לחיות את התחרות תוך כדי תנועה, הזינוק היה TT, כאשר כל 5 שניות יוצא זוג למים – אני זינקתי במקצה הראשון.
השחייה הייתה באגם עם טמפרטורה של 29-30 מעלות, די חם. אחרי פתיחה מאוד חזקה הרגשתי שהדופק שלי גבוה מהרגיל והחלטתי להוריד מעט את הקצב, יצאתי מהמים ראשון, אך כיוון שהזינוק היה בהפרשים, היה קשה לאמוד את הביצוע שלי באותו הזמן. נתתי חילוף מהיר ועליתי על האופניים.
הרכיבה הייתה מישורית מאוד, מקטע גישור של שני קילומטרים ואז שתי הקפות של 18 קילומטרים בדיוק, בתוך העיר פרינסטון, קהל מהאוניברסיטה הידועה בכל פינה אפשרית, ובזכות כמות העצים גם המסלול היה מוצל מאוד. את הרכיבה סיימתי בזמן של 57:30 דקות, 270 וואט ממוצע ו-280 NP, על משקל של 70 קילוגרמים (לפני הפיצה של אחרי…). לא הוואטים הכי גבוהים שייצרתי, אבל בהחלט דאגתי להיות אירודינמי עד כמה שניתן.
הריצה בתחרות אופיינה במסלול קרוס קאנטרי: דשא, כורכר והמון עליות וירידות, שדאגו להקשות על המתחרים. כבר כשירדתי לריצה, ראיתי את הפער מהמתחרים האחרים וידעתי שאני ממוקם ראשון למרות ההפרשים בזינוקים. כיבד אותנו בנוכחותו שיאן ארה"ב עד גיל 18 במרתון (2:22:00 שעות), שיש לציין שנתן ריצה מצוינת ולא הפסיק לצמצם על המתחרים, אבל אליי הוא לא הספיק להגיע ואת קו הסיום חציתי במקום הראשון.
אני שמח מאוד מהניצחון הזה. לנצח תחרות זה תמיד כיף, במיוחד תחרות של מותג CHALLENGE היוקרתי – ולראות את דגל ישראל מתנוסס ראשון ברשימת התוצאות זה הדבר הכי מרגש שיש.
התחרות הבאה תערך ב-15.9 במישיגן למרחק חצי איש ברזל. לתחרות הזו גם ההורים שלי יצטרפו אלי! אני כבר מחכה לפגוש אותם אחרי שישה חודשים.