חשבתי רבות מאז הטור הקודם ועד היום, איך אוכל להמחיש לקוראים בצורה האמיתית ביותר את תחושותיי. הרי לעיתים קשה לספר סיפור בלי לשתף במוטיב העיקרי סביבו מתרחש הסיפור. מפאת הפרטיות שלי בחרתי שלא לחשוף את המוטיב איתו אני מתמודד, אך לאחר אינסוף מחשבות הבנתי שאין לי מה להסתיר, ואם אני שואף להיות אותנטי ולתת ערך לקוראים, אצטרך להסיר מעליי חלק מהחומות.

לכתבות נוספות בנושא:
קו הזינוק האמיתי: לירן להב בטור אישי על חצי השנה הקשה בחייו
מה עושים באימון כשהמצב הנפשי ירוד והמצב הפיזיולוגי מצוין?
האם חובה לרוץ מרתון מלא כחלק מההכנה לתחרות איש ברזל?

בטור הקודם שיתפתי על החזרה שלי לספורט לאחר ארבעה חודשי היעדרות מוחלטת. שיתפתי על הקשיים לאחר מות אבי, על ההתמודדות בארץ עם חובות של מעל שני מיליון שקל שנשאר לנו כמשפחה לסגור, על ההתמודדות בעסק המשפחתי, על העלייה שלי במשקל, על אובדן הכושר בצורה מוחלטת, וזרקתי מילה או שניים על התמודדות נפשית כזו או אחרת.

מה שאני בוחר לחשוף בשורות הבאות הוא אישי ביותר, אך במידה ואצליח לגעת ולהפיח תקווה אפילו באחד או אחת שמתמודד עם ענייני הנפש, אז אני את שלי בטור הזה עשיתי. כי אם יש מישהו שיודע מה זה להרגיש חושך פנימי זה אני, והלוואי ושורות אלה יתנו כוח וקצת לאחר/ת, וכמובן גם לי.

לירן להב. צילום: Marathon-Photos

הדכאון תמיד שם
בשנתיים האחרונות אני מתמודד עם דכאון קליני עמוק. יש ימים שלמים שאני מוצא את עצמי זרוק על הספה, מדוכא, עצוב, מרגיש חשכה פנימית ומועקות שגומרות את הנפש. שאלות רבות עולות בתוכי, מחשבות רבות רצות בראשי, ויש ימים שאני לא מצליח להדליק את האור. לעומת זאת, יש ימים שהדברים די בסדר, אך יחד עם זאת הדכאון תמיד שם, מחכה, ומתישהו משתלט שוב מחדש.

לאחרונה אובחנתי על ידי איש מקצוע עם הפרעת EUPD, שזה Emotionally Unstable Personality Dissorder, או בעברית – הפרעת אישיות גבולית עם קושי בוויסות רגשי. לסובלים מהפרעה זו כל דבר הוא קיצוני. אם אתה שמח זה פיק של גאות, אם אתה עצוב זה צניחה תלולה ומהירה אל שפל. כל דבר הוא בעוצמות חזקות מדי.

תוסיפו לזה OCD חריף מאוד ועוד אלמנט נוסף אותו אשאיר חסוי, ותקבלו אדם שמתמודד עם נפש מאוד מיוסרת ולא יציבה. אני לא רוצה לגעת בסיבות שהובילו אותי עם השנים למצב הנוכחי, אך בגדול אגיד שאספתי חוויות חיים שזו היא תוצאתן.

מאוד לא פשוט, מאוד מורכב, יש ימים שאין אור, ויש ימים שתודה לאל ולבת הזוג המדהימה שלי, יותר פשוט לי.

הסיבה שאני משתף זאת, היא כדי לנסות להאיר אור עבור מי שגם לעיתים סובל מחושך פנימי ונפשי, כי כאחד שסובל ומתמודד עם זה, אני עצמי מנסה לשאוב אור וכוח ממקורות חיצוניים שלעיתים יכולים לרומם את הנפש בצורה כזו או אחרת. אשתדל בטורים שלי לעיתים לשפוך אור על דרכיי התמודדות עם הנפש.

מעבר לטיפולים ושיחות עם גורם מטפל, גיליתי שהספורט תמיד עוזר לי באופן מסוים להתמודד עם ההפרעה. יחד עם זאת, מה עושים אם גם את הספורט לא בא לך לעשות? מה קורה אם אתה במשך כמה ימים לא רוצה לקום להתאמן?

כל דבר הוא בעוצמות חזקות מדי. לירן להב. צילום: Marathon-Photos

להרים את עצמי אפילו מעט
ויש ימים כאלה שפשוט גם להתאמן לא בא לי, לא מהמקום הרגיל והאנושי של "אין לי חשק היום", אלא מהמקום של דכאון שפשוט כובל אותך לספה במצב כזה שלא בא לך פשוט לעשות כלום. זה יכול להימשך כמה ימים, ואז כשאני לא מתאמן אני מרגיש אפילו עוד יותר רע עם עצמי.

במצבים כאלה הבנתי שכל עוד ארים את עצמי אפילו מעט, גם אם זה לביצוע פעילות ספורטיבית קטנה, זה יעזור. אני שואל את עצמי מה אני כן יכול לעשות. לעיתים שעתיים של אינטרוולים על הטריינר זה מה שאתה משתוקק לעשות במצב תקין, אך לעיתים מחלחלת ההבנה שאין מצב שתרים את עצמך לזה, אין מצב שתוכל לשאת את זה, אין מצב שהנפש תיתן לך.

אבל מה היא כן יכולה לתת? 40 דקות קל רק תנועת רגליים? מעולה אני הולך על זה. 25 דקות ריצה קלה? מעולה אני הולך על זה. זה אולי לא מה שספורטאי כמוני רגיל ורוצה לראות את עצמו עושה, אבל זה עוד משהו קטן שמקדם אותך אל מחוץ למצב הנפשי הלא מזהיר בו אתה נמצא.

הישג גדול מבחינתי
ומה עם השין ספלינט?! נחזור אליו מהטור הקודם.

שיתפתי על הפציעה בשתי הרגליים שגבתה ממני את כל אימוני הריצה למשך כחודש, וגם עלתה לי בביטול השתתפות בחצי המרתון המקומי בעיירה בה אני חי, אותו חצי מרתון שניצחתי במאי 2023 עם שיא אישי של 1:19 שעות.

לפני מספר שבועות אחרי המון מנוחה מריצה ובמקביל המון תרגילי חיזוק לאזור הפצוע, חזרתי לרוץ בצורה רגועה והדרגתית. התחלתי מריצת 3 ק"מ, לאט לאט טיפסתי ל-4 ק"מ, ומשם עליתי בהדרגתיות במשך כחודש וחצי עד ריצה רצופה של 9 ק"מ.

הישג גדול מבחינתי לאחר תקופה בה כל אימוני הריצה נגמרו בכאב עז באזור השין ספלינט בשתי הרגליים. השקעתי המון בעבודת חיזוק על משטחים לא יציבים, המון עבודת עמידה על רגל אחת.

יש ימים שאין אור. צילום: Harry Van 'T Veld

טריאתלון רוטרדם
ובמעבר חד ואופטימי יותר, חזרתי לפני כשבוע להתחרות!

אז למרות הפציעה, שתודה לאל החלימה, ולמרות שהחלטתי לבטל את השתתפותי בתחרות איש ברזל מלא באמסטרדם שהייתי רשום אליה לספטמבר הקרוב מכיוון שלא אהיה מוכן פיזית ומנטלית, מצאתי לנכון שאפשר לחזור להתחרות במרחקים הקצרים יותר. גם ובעיקר כדי לעשות טוב לנפש, וגם כדי לטעום את טעם קו הזינוק ממנו נעדרתי במשך כ-10 חודשים.

ביום ראשון 23.6 התחריתי בטריאתלון למרחק אולימפי במסגרת אירועי טריאתלון רוטרדם.

לתחרות הזו הגעתי ללא כל ציפיות. ידעתי שהיעדרות ארוכה מתחרויות, משקל עודף של 6 ק"ג והיעדר משמעותי של כושר ריצה, לא יאפשרו לי להתחרות על הקצה עם שאיפות גבוהות כמו שאני אוהב/רוצה/רגיל. יחד עם זאת את מה שאי אפשר לקחת ממני, זה את הניסיון הרב שיש לי בתחרויות טריאתלון, הן כמתחרה והן כמאמן.

לפני התחרות סיפרתי לשרון שהפעם האחרונה שהתחריתי בטריאתלון אולימפי היתה אי שם בטריאתלון אילת בשנת 2021. מאז ועד היום עשיתי בעיקר מרחקי חצי איש ברזל ופעמיים איירונמן מלא.

בוקר התחרות נפתח ברגוע עם השכמה בבית הפרטי שלנו בעיירה Hellevoutsluis. ארוחת בוקר זריזה מהחלות ששרון הכינה לכבוד שבת, נסיעה קצרה של 40 דקות, והופ אני כבר בשטח ההחלפה מארגן את האופניים. מה אני אגיד לכם, הפקה כזו בשביל טריאתלון אולימפי לא ראיתי אף פעם. הפקה ברמה של מיני-ישראמן, עם דוכנים, אוכל, שטח החלפה מסודר עם תג שם לכל מתחרה למקם את האופניים, רד-בול הגיעו, דיג'יי ניגן, והשמש היתה גבוה וחזק בשמיים.

כמו בהוואי
הזינוק בוצע מתוך המים, בדיוק כמו בהוואי. השתדלתי לחשוב אך ורק על טכניקה בלי להילחם עם המים. אין לי לאן למהר כי גם ככה אין לי ציפיות, רק לסיים ולסמן וי על תחרות "קאמבק".

השחייה בוצעה בתעלה מלאכותית מקומית. את 1,500 המטרים שחיתי בזמן של 26:54 דקות, קצב ממוצע של 1:48. יצאתי מהמים והשתדלתי לעשות את ההחלפה הכי טובה שאני יכול לבצע על מנת לצמצם את הפער. זה מה שעבר לי בראש בפועל, ה-"פער", בשונה מהמשפט שאמרתי לעצמי לפני הזינוק שהמטרה להיום היא רק לסיים. כנראה שאני תמיד אשאר Racer בתוכי.

עליתי על האופניים ויצאתי למסלול של 42.4 ק"מ שבנוי משמונה הקפות של 5.8 ק"מ כל אחת. בהקפה הראשונה התמקמתי על האופניים ולקחתי ג'ל, ומההקפה השניה התחלתי לעבוד על מנת לצבור מהירות ממוצעת כמה שיותר גבוהה אל מול וואטים גבוהים, אך כאלה שיאפשרו לי לרוץ סביר ולסיים בצורה יציבה את ריצת 10 הק"מ.

לא לשכוח לבצע קליברציה
שמונה ההקפות ברכיבה עברו טוב, סיימתי במהירות ממוצעת של 38 קמ"ש, לא רע בהתחשב בעובדה שהאטנו מאוד כשחצינו גשרים מעל מקורות מים ארבע פעמים בכל הקפה. סיימתי על ממוצע וואטים של 84%, אך באופן מוזר מאוד הדופק היה גבוה מהרגיל אל מול הוואטים הנוכחיים, מה גם שזה הרגיש הרבה יותר מ-84% עצימות.

אמרתי לעצמי שאולי חם לי, ואולי אני סתם לא בכושר תחרותי. אך בדיעבד, לאחר יומיים כשעליתי שוב על האופניים, הבנתי שמד הוואטים שידר לא טוב מכיוון שיום לפני התחרות החלפתי בו בטריה אך שכחתי לבצע קליברציה וכתוצאה מכך קריאת הוואטים היתה נמוכה ולא נכונה! נקודת אור בכושר..?

ירדתי מהאופניים, נכנסתי לשטח ההחלפה, נעלתי נעליים בלי גרביים וטסתי החוצה. לפני התחרות הזו לא רצתי 10 ק"מ במשך כמעט 8 שבועות. בפועל הריצה הכי ארוכה שהיתה לי לפני התחרות הזו היא 9 ק"מ, עם זה הגעתי ועל זה הסתמכתי כ-"הכנה".

זכרתי שאני תמיד אומר למתאמנים שלי שהמנוע שלנו הוא אחד, ענף אחד יכול לפצות על ענף אחר כל עוד מקפידים לשמור על התנועתיות באותו ענף, גם אם לא מתאמנים כמו שצריך בלשון המעטה. לראיה, השחייה והרכיבה שמרו לי על כושר הריצה, וכמה ריצות בודדות בין 3 ל-9 ק"מ הספיקו על מנת לעורר את הזיכרון השרירי של תנועת הריצה.

כשנכנסתי לשטח ההחלפה שרון צעקה לי שירדתי מהאופניים במקום השלישי בקטגוריה, וזה גרם לי להבין שעבדתי טוב על האופניים, וכל שנשאר לי זה לרוץ יציב, ללא שאיפות גדולות מדיי מעצמי.

לירן להב. צילום: Marathon-Photos

ביצוע לא רע
יום לפני התחרות היתה לי תחושה שאם יהיה לי יום סביר פלוס, אצליח לרוץ בקצב ממוצע של 4:20 דקות לק"מ. רחוק מכושר השיא שלי בו רצתי בתוך חצי איש ברזל חצי מרתון בקצב של 3:51 דקות לק"מ, אך לגמרי חיובי לרוץ חופשי ללא כאב. התחושה שלי היתה נכונה, וסיימתי את הריצה בזמן של קצת יותר מ-43 דק' בקצב ממוצע של 4:21 דק' לק"מ.

חציתי את קו הסיום בזמן של 2:21 שעות, מקום 6 כללי, מקום 2 קטגוריית גיל 30-39, בגל הזינוק של שעה 09:30.

בדיעבד הבנתי שבשעה 11:30 זינק גל אולימפי נוסף. משום מה למרות שהתנאים היו שונים ושעות הזינוק היו שונות, איחדו בין שני הגלים, מה שהוריד אותי למקום ה-14 הכללי מתוך 360 מזנקים, אך השאיר אותי במקום ה-2 בקטגוריית הגיל שלי.

זו היתה התחרות הראשונה לאחר הפסקה ארוכה, ביצוע לא רע ביחס למקום בו אני נמצא לאחר היעדרות ארוכה מהספורט, בהתמודדות עם משקל הרבה יותר גבוה, עם הפציעה, ובעיקר עם הנפש.

לציין גם את רגעי השפל
לסיום, אני ארשה לעצמי להוסיף ולומר, הכתיבה שלי לעולם לא תהיה משעממת ובנאלית, היא תמיד תכיל בתוכה אלמנטים אישיים ואישיותיים לצד אלמנטים ספורטיביים. אני לא מאמין בלחגוג ולציין רק הצלחות, אני מאמין בלציין גם את רגעי השפל. אין גאות ללא שפל, אין הצלחה ללא כישלון, אין שמחה ללא עצבות, וממני תשמעו את הטוב אך גם את הפחות טוב והפחות זוהר. לא סתם הטור שלי בשוונג נקרא "נפש וגוף על קו זינוק".

התחרות הבאה, טריאתלון אולימפי Hellevoet Heros בסופ"ש הקרוב!

בעזרת השם נעשה ונצליח.