כספורטאי הישגי, גדלתי וחונכתי בצורה מאוד חד-ערכית: שחור או לבן, ניצחון או הפסד. הניצחון הוא לא הדבר העיקרי, הוא הדבר היחידי – ולא כקלישאה, אלא ממש הלכה למעשה. במקום הראשון נמצא רק אדם אחד, אין מקום לתירוצים ולא לאמירות כמו "זה מגיע או לא מגיע". אתה רוצה חיבוק? לא בספורט.
לטורים קודמים של דן אלתרמן:
חוזר לשורשים ברמת הגולן
תאילנד ללא ייסורי מצפון
מהזינוק עד השיא: סיכום אישי לצ'אלנג' ישראמן 2024
לפני מספר שנים, הגעתי לפגישת עבודה עם מנהל הרשת של רוזן ומינץ. במשרד שלו הייתה תלויה כתבה מעיתון שהכותרת שלה הייתה "7 זה ה-10 החדש". שאלתי אותו בצורה תמימה: "מה הקטע?". הוא ענה לי שהרדיפה למצוינות לא תמיד מביאה את התוצאה האופטימלית. כמובן שלא הבנתי ולא הצלחתי להזדהות… ואולי באיזשהו מקום גם לא רציתי.
כאמור, חזרנו לפני כמה שבועות ארצה לאחר טיול של כמעט שלושה חודשים בתאילנד. המצב בארץ היה עבורנו מאוד מורכב והחלטנו לקחת פאוזה של "תקופת התאווררות" לכל המשפחה. נחנו, נפשנו, טיילנו – ובעיקר התחזקנו כמשפחה, עם חוויות חיים בלתי נשכחות. לצד הבילוי, הטיולים והמסע, ליבי, הבת הבכורה שלנו, התעקשה להמשיך ללמוד לאורך כל התקופה. היא נכנסה לזומים הכיתתיים, פעם בשבוע נפגשה עם מורה פרטית שלקחנו עבורה מהארץ (גם בזום). ליבי יזמה, יצרה קשר עם המורים המקצועיים והגישה את כל העבודות. היא בעיקר ניסתה ככול יכולתה להישאר בקו אחד עם המסגרת הכיתתית (אם אפשר בכלל להגיד דבר כזה במציאות ההזויה הזאת).
אחת הסיבות שבחרנו לחזור לארץ, למרות שאנחנו חוזרים למציאות קשה ומסובכת הרבה יותר ממה שיצאנו, היא מכיוון שלליבי היה חשוב לסיים את שנת הלימודים בארץ. להגיע, להיבחן ולסיים כיתה י'. כהורים, זו גאווה אדירה לראות אותה מהצד, לומדת ומשקיעה, לא מוותרת, למרות שמבחינה אובייקטיבית, היו לה את כל הסיבות לכך. מבחינתנו, המסר היה שהיא פשוט מדהימה מעצם הרצון והמוטיבציה – שזה ממש מספיק עבורנו.
אז חזרנו, ומהר מאוד היא ניגשה למבחן במתמטיקה שהיה לה הכי חשוב. חמש יחידות. כמה ימים אחרי המבחן, הגיעו התוצאות – היא לא קיבלה 100 והייתה ממש מבואסת (בלשון המעטה).
לפני כמה ימים, הייתה לי שיחת ייעוץ והכנה מנטאלית עם מתאמנת לקראת איירונמן המבורג. עברנו על הכל, הכנה פיזית, לוגיסטית, טקטית, תזונאית ומנטלית. את השיחה סיכמנו, שלא משנה מה קורה, הדבר הכי חשוב זה החיוך בסוף. ואכן, בסוף התחרות היא שלחה לי סרטון סיום עם חיוך מרוח על הפנים. וזה היה שווה את הכל.
בחזרה לליבי שלי, ברוררר שהיינו גאים בה מאוד, כמובן על התוצאה (שלא הייתה 100), אבל בעיקר על הדרך וכל מה שהיא עברה בשנה האחרונה. המלחמה, הפינוי מהבית, השבועות בלי מסגרת לימודית, ה"עלק" בית ספר מפונים שפתחו להם בפוריה. על הזמן בתאילנד שהיא הקדישה ללימודים, על המעבר לבית חדש בקצרין ועדיין הרצון ללמוד ולגשת למבחנים, בלי שום בקשה לקיצורי דרך. אנחנו מתפוצצים מגאווה. באמת.
עם השנים התבגרתי, הבנתי שלא הכל שחור ולבן ושלא הכל ניתן למדידה ודיוק. אני עדיין מאמין שהניצחון חשוב מאוד ועדיין בכל פעם שאני נעמד על קו הזינוק, הניצחון הוא הדבר היחידי שאני חושב עליו. אבל, וזה כבר אבל גדול מאוד, החיוך בסוף, הגאווה על הדרך, הרצון לתת לילדים שלי ערך מוסף וההבנה שלפעמים ה-7 זה ה-10 החדש, מביאים אותי לפעמים לתוצאה טובה לא פחות.
למה חימצנת את השיער? אתה רושם דברים כל כך עמוקים ומהותיים, ובסוף נתפס לדברים חיצוניים (שטחיים?)
זה קצת מצמרר אבל ה7/10 זה החיים החדשים כאן בארץ.