כבר ארבע שנים שאני לוקחת חלק במרוץ הר לעמק שמתקיים בכל שנה סביב החודשים מאי-יולי. הר לעמק ידוע בראש ובראשונה כמרוץ חברתי, אך מאופיין גם ככזה המאפשר לרצים – בין אם תחרותיים ובין אם לא – לבצע את ריצות הנפח שלהם בכמה קטגוריות אפשריות: מרוץ שליחים (תחרותי/חברתי), מרוץ 21 ק"מ או מרוץ 50 ק"מ – ככה שכל אחד יכול למצוא את מקומו.
בגלל תנאי השטח ומזג האוויר, המרוץ מוציא את הרץ מאיזור הנוחות שלו ומאפשר לו להתמודד עם אתגר לא פשוט. כך, כל מי שמשתתף באתגר בונה לעצמו עוד לבנים של הצלחה בגוף ובנפש – ומרומם את הרוח. עכשיו תוסיפו לזה את החוויה החברתית הנלווית – או שאולי בעצם היא העיקר!? מי שהשתתף באירוע הזה בעבר בטוח ראה על המסלול את שלל הקבוצות שלוקחות חלק וביניהן גם את הקבוצות שרצות לזכרם של חברים או בני משפחה.
קבוצת "שועלי השטח" במרוץ הר לעמק 2023 | צילום: פרטי
הר לעמק 2023
בשנה שעברה רצנו קבוצה של חברים, "שועלי השטח" קראנו לעצמנו, ביניהם היה ליאור וייצמן ז"ל. במהלך המרוץ, הוואטסאפ הקבוצתי התמלא בתמונות, סרטונים וקטעי קול של כל חברי הקבוצה. החלק החברתי הפך להיות בלתי נפרד במרוץ הזה. תנאי מזג האוויר והעייפות מכריחים את הקבוצה להיות שם אחד בשביל השני – מה שמאחד, מגבש ומקרב את כלל החברים בה.
ברגע שהסתיימה התחרות, כבר הקפצנו לקבוצה את המועד לשנה הבאה, בכדי שכולם יתכווננו לאירוע המוצלח הזה ושלאף אחד לא יהיה תירוץ. כקבוצה המשלבת רצים מהעוטף (בארי, רעים ושדרות), היינו רגילים לחיים המשלבים סבבים של הסלמה והתאמות חוזרות ונשנות, בעיקר בשנה האחרונה. אלא שאירועי השבעה באוקטובר תפסו אותנו לא מוכנים – וליאור שיצא מביתו לאימון רכיבת נפח לקראת תחרות האיירונמן נרצח.
כל אחד מחברי הקבוצה איבד משפחה וחברים באותו יום, וכולנו יחד איבדנו את ליאור שהיה חלק בלתי נפרד מהרוח החיה שאיחדה את הקבוצה. הלם, שבר ואבל גדולים נפלו על הקבוצה ועל המשפחה, אך יחד עם זאת, דמותו השמחה והתוססת של ליאור מהסרטונים בקבוצה שלנו, סימלה את הספורט, התנועה – ומעל הכל את התקווה והרצון להמשיך קדימה גם בשבילו.
ליאור וייצמן ז"ל | צילום: פרטי
הר לעמק 2024
בתוך שלבי האבל יש את השלב של המעבר מעצב גדול ואינספור רגשות הכעס והחוסר אונים (פאסיביות), לשלב הזיכרון וההנצחה (אקטיביות) על מי שרק לפני רגע היה ואיננו עוד – וכיצד היינו רוצים לזכור אותו. נראה שהזיכרון וההנצחה הם היחידים שיכולים למלא את החלל שנוצר כאשר אדם אהוב כבר לא קיים בעולם.
מאז ה-7.10, האבל נכנס לכל בית במדינת ישראל ומדינה שלמה פועלת למען ההנצחה. שמונה חודשים אחרי שהתהפכו לנו החיים – הקבוצה מתכנסת שוב לאירוע נוסף של הר לעמק. אותו אירוע שבו נספר ונזכור את ליאור, שרק לפני רגע היה כאן ואיננו עוד, בדרך שבו אנחנו בוחרים לזכור אותו – מלא בחיים ואהבת אדם.
כך התאספנו שוב, בתוספת של חברים נוספים, למרוץ הר לעמק עם השם החדש, "שועלי העוטף עם המבט קדימה", ואחזנו בדגל ישראל ששילב גם את סמל החזרת החטופים, כי בתור תושבי העוטף, גם הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו ואנחנו מאחלים לחזרתם של כולם בכל יום שחולף.
קבוצת "שועלי השטח" לפני מרוץ הר לעמק 2023 | צילום: פרטי
מספרים ומנציחים
התחלנו את אותו היום עם מפגש בנדב קינוחים, אותו מקום שבו נפגשנו גם שנה שעברה, כאשר ליאור עוד היה בחיים. התיישבנו באותו המקום. את המקום שבו ליאור ישב סימלנו בדגל ישראל, הרי אין מישהו שיכול למלא את החלל הזה. משם המשכנו לנקודת הזינוק הראשונה. אחרי שחברי הקבוצה רצו את המקטעים של ליאור הקפצנו לקבוצה את הסרטונים וקטעי הקול שהקליט שעוד היה בחיים, ממש לפני שנה. צחקנו ובכינו בו זמנית.
נראה שהשנה, יותר מתמיד, קיימות על המסלול קבוצות שמנציחות את היקרים שלהם. לא יודעת אם זה בגלל שיש יותר או בגלל שפתאום שמתי לב אליהן יותר. לאחר שנגמר המרוץ ועברנו את שער הסיום, ביקשנו מדליה אחת נוספת – לליאור.
במקום שבו ליאור נרצח, ליד שדרות, הוקם גלעד לזכרו וחבר מהקבוצה שגר בקרבת מקום לקח את המדליה והניח על הגלעד עוד באותו היום. וכך, החלטנו שלא משנה מה, אחת לשנה אנחנו נפגשים ומנציחים את ליאור.
המדליה מונחת על הגלעד לזכר ליאור ז"ל | צילום: ליאור אוקנין
שם במרוץ הר לעמק
שייזכר כמרוץ שעושה את המעבר
מעצב ויגון
לזיכרון והנצחה
וכך – נשמור על התקווה
