"כשחושבים על הזיכרון של הבן, היום הזה הוא יום חג מבחינתנו, הפנינג לכל המשפחה, מהילדים ועד המבוגרים. וכשהמרוץ עובר בהצלחה זה מעלה חיוך ונותן הרגשה שהיה שווה להילחם על קיומו". הציטוט הזה שייך לדוד לוינסון, אביו של גל לוינסון ז"ל, שנפל בלבנון ב-1994 ועל שמו נקרא "מרוץ האביב" ברמת השרון.
לכתבות נוספות בנושא:
"עדן נגעה בכל כך הרבה אנשים עם המעשה ההרואי שלה"
"כל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם אובדן, אנחנו מזיעים את זה בקילומטרים"
"צריכים להחליט לאיזה קבר הולכים": איה מידן בטור אישי ליום הזיכרון
בתור ילד, כשחיין, התחריתי במשך שנים בשלל תחרויות שחייה מקומיות שהיו לזכרם של שחיינים שנפלו. הייתי מאוד מרוכז במשחים שלי, ובכנות לא תמיד עצרתי ליד אזור הזיכרון שהוקדש למי שהתחרות לזכרו או לזכרה, כך שלא תמיד ידעתי את הסיפור מאחורי השם.
לצערנו, מדינת ישראל מוצפת בשכול, לא רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. כמעט כל מרוץ, משחה או תחרות מנציחים זכר של מישהו שהלך מאיתנו בטרם עת, בין אם זה בשם המרוץ עצמו, במקצה או תחרות ספציפית בו, או אפילו בפרס ייחודי. רבים מהם הם חיילים או כאלו שנרצחו בפעולות טרור. ההנצחה היא חלק מחיינו כספורטאיות וספורטאים.
אפשר לחוש זאת בעוצמה חזקה במיוחד מאז 7 באוקטובר. כל כך הרבה מבין אלו שנרצחו בשבת השחורה, או נפלו לאחר מכן בקרבות, היו ספורטאים חובבים או מקצועיים. המחשבות עליהם מציפות בכל אירוע ספורטיבי, לצד הקריאה המתמדת להשבת החטופים. מוחים דמעה, נושכים שפתיים, ומזנקים כדי להזכיר וגם כדי לשכוח, דרך הספורט.
דוגמה מצמררת במיוחד לכך ראינו בצ'אלנג' ישראמן האחרון, שנערך באילת במרץ. כמעט כל אחת ואחד מהמשתתפים עשה זאת למען מישהו שהכיר שנפל או נרצח. הסרטון סוחט הדמעות בו סיפרו משתתפים רבים למי הם מקדישים את התחרות, היה רק מקבץ קטן מהרשימה הארוכה, שמאז עוד הלכה והתארכה.
באקספו החגיגי והמסורתי נפתחה עמדת זיכרון לחמשת הישראמנים שהלכו מאיתנו ולא היה אחד שעבר שם מבלי לעצור, להרכין ראש, לכתוב כמה מילים ולחלוק כבוד לליאור ויצמן ז"ל, רני טחן ז"ל, חן יהלום ז"ל, נדב גולדשטיין אלמוג ז"ל ורועי יוסף ז"ל.
שלוש מנשותיהם, לימור ויצמן, רז טחן ואור פי-אל (יהלום), התייצבו ערב התחרות במסיבת העיתונאים והראו לכולנו את העוצמה של הנצחה באמצעות הספורט. הן ישבו וסיפרו כל אחת על אהובה, והייתה תחושה אמיתית כאילו גם הנופלים היו שם איתנו באותו הרגע. ההנצחה הזאת, בה נפגשו המשפחות הביולוגיות עם המשפחות הספורטיביות הייתה עוצמתית לכל הצדדים, וגם לעומדים מהצד.
אז בפעם הבאה שאתם מגיעים למרוץ, משחה או תחרות. עצרו רק לרגע, הקדישו דקה לקרוא או לשמוע על מי האיש שמאחורי. כי עבורנו זו לפעמים עוד תחרות בלוח השנה, אבל כפי שניתן ללמוד מהציטוט של דוד לוינסון איתו פתחתי, עבור המשפחות זה עולם ומלואו.
יהי זכרם של כל הנופלים/ות במלחמות ישראל והנרצחים/ות בפעולות האיבה ברוך.
ומי ייתן שהרשימה הכל כך ארוכה של המתים, לא תתארך עוד לעולם.