בעוד שאוהדי אופניים ממתינים לעונה השניה של הסדרה "טור דה פראנס: בלב הפלוטון" בנטפליקס, שצפויה לכלול את טאדיי פוג'צאר ומארק קוונדיש, ורגע לפני הזינוק לג'ירו ד'איטליה בשבת הקרובה, מי שמעונין לחוות את הענף לא דרך הרגליים, אלא דרך המסך, לא חייב לחכות עד לשידור. לכבוד החג, הכנו לכם רשימת המלצות קצרה של סרטים וסדרות שהופקו לאורך השנים על גיבורי הענף: הרוכבים, הקבוצות והמרוצים עצמם.

"יום ראשון בגהנום" (A Sunday in Hell)
מדובר בסרט הקאנוני של הענף. הפקה דנית מ-1976 שמתארת את מרוץ פריז-רובה של אותה שנה. מדובר בסרט ארוך, מאוד (111 דקות), למיטיבי לכת, שמזכיר בקצב ובסגנון שלו סרט תיעודי ישן של נשיונל ג'יאוגרפיק.

היוצר, יורגן לת', מעניק לצופים מבט אנתרופולוגי על המרוץ המכונה "הגיהנום של הצפון", שבו המרוץ עצמו הוא משני לדמויות ולהתרחשויות מסביב. הסרט מתחיל בשוט ממושך של הכנת האופניים ביום לפני, ומלווה כמה רוכבים בכירים עד למקלחות המפורסמות בוולודרום ברובה.

בדרך, הצופים פוגשים את עובדי הקבוצות, צופים, מפגינים, אנשי טלוויזיה שפועלים מאחורי הקלעים ועוד שורה של דמויות שמאפשרות את קיומו של המרוץ האייקוני הזה. מדי פעם אנחנו גם זוכים לראות את המרוץ עצמו, את הקשיים, המאבקים והכישלונות של כמה מהרוכבים הגדולים בהיסטוריה – אדי מרקס, רוז'ה דה ולמניק, פרנסיסקו מוזר ופרדי מרטנס.

הסרט מציע מבט ייחודי על אירוע ספורט יוצא דופן, זמן קצר לפני שיאבד מקרנו לכמה עשורים. זאת גם קפסולת זמן, שתופסת את סוף עידן השליטה הבלגית בענף. מרקס האהוד, שעדין לא יודע שימיו הגדולים מאחוריו, דה ולמיניק לקראת סיום שליטתו במרוץ, ומוזר, "השריף", רגע לפני שהוא הופך למלך החדש של רובה.

אדי מרקס | צילום: Croes, Rob C. for Anefo

"טור דה פראנס: בלב הפלוטון" (Tour de France : Au cœur du peloton)
הסדרה המצליחה של נטפליקס היא האנטיתזה של "יום ראשון בגהנום": סדרה קצבית ומהירה, עם צילומים מרהיבים, שעוסקת במרוץ קטעים ולא במרוץ חד יומי, מודרנית, שנועדה למשוך קהל צופים חדש לענף.

למרות ההבדלים, ישנם קווי דמיון בין הסדרה לסרט (כולל סצנות טיפול באופניים, שההבדלים ביניהן קצת מסכמים את ההבדלים בין השניים). בשני המקרים, המרוץ פרופר, זה שמתרחש על כבישי צרפת, תופס מקום משני.

הסדרה עוקבת אחר הקבוצות שנתנו ליוצרים גישה, ובכך היא אינה מוצר ליניארי, או אפילו כזה שהקונספט של מי ניצח בקטע נתון משמעותית לה. הגיבורים של הסדרה הם כמה רוכבים ומנהלים, שמנסים כל אחד מהם להשיג מטרה אחרת. הניסיון לייצר כמה דרמות מלאכותיות, במיוחד כאשר התוצאה הסופית ידועה, כנראה עובד, ולראיה, בקרוב צפויה העונה השנייה.

"כוכבים ושואבי מים" (The Stars and The Water Carriers)
לפני שלת' יצר את המגנום אפוס שלו ברובה, הוא יצר סרט תעודי על הג'ירו של 1973. או אולי נכון לומר סרט על הרוכב הדני אולה ריטר, במסווה של תקציר בן שעה וחצי של המרוץ. הסרט כולל את סימני ההיכר של הדני – הקריינות הארכאית והדידקטית, האנגלית המעט משובשת, הפסקול שמזכיר סרטי בורקס, פסיכולוגיה בגרוש וחיבה לצילומים של טיפול באופניים ורוכבים שאוכלים סטייק.

הסרט מענין בעיקר משתי סיבות: מבט אל עולם האופניים של שנות ה-70', שרחוק שנות אור ממה שקורה היום. רוכבים עוצרים בצד הדרך למלא בקבוקי מים או לקחת בקבוק קולה ממשאית, ראיון שעורך אחד הרוכבים עם מרקס תוך כדי תנועה ("אולי תיתן גם לנו לנצח?"), המשכורות וסגנון הרכיבה. הסיבה השניה היא הזדמנות לראות את הקניבל רוכב ומביס את כל יריביו בדרך לזכיה רביעית בג'ירו.

סוף שנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים היו התקופה האפלה ביותר של הענף – עידן ה-EPO. הגיבורים הגדולים של התקופה התגלו כנבלים האולטימטיביים. שניים מהשמות הבולטים של התקופה הם לאנס ארמסטרונג ומרקו פנטאני. הסרטים עליהם שונים כמו האנשים.

לא עוצר באדום: סיפורו של לאנס ארמסטרונג (Stop at Nothing | The Lance Armstrong Story)
הסיפור של ארמסטרונג מוכר – הרוכב הטקסני, שהחלים מסרטן, זכה שבע פעמים ברציפות בטור דה פראנס, הפך לסיפור ספורטיבי שלא היה כדוגמתו בעבר ולתקווה של חולי סרטן ברחבי העולם. ובהמשך באה ההתרסקות כשהוא התברר כרמאי הגדול ביותר בהיסטוריה של האופניים. ועם זאת, הוא עדין משפיע על הענף וכל מה שהוא אומר מעורר הדים.

הסרט מציג את ארמסטרונג, האלוף הגדול לכאורה, שמתגלה כאדם כוחני, מניפולטיבי וחסר מצפון, שלא בחל בשום אמצעים כדי לזכות במרוץ אופניים, ויותר מכך, כדי לשמר את המותג שהפך להיות, כולל איומים, הכפשות והפחדה.

הסרט כולל קטעי עבר, ראיונות עם חבריו לקבוצה, אנשים שעבדו אתו, עיתונאים, רוכבי עבר ומעל לכולם, בטי אנדראו, האישה שלא פחדה לעמוד מולו ומול ממסד האופניים. הגם שמאז הסרט חלו עוד כמה התפתחויות עם ארמסטרונג, הסרט מומלץ גם למי שחושב שמכיר את הסיפור. (לצפייה בסרט המלא לחצו כאן)

לאנס ארמסטרונג | צילום: Shutterstock

פנטאני: מותו בטעות של רוכב אופניים (Pantani: The Accidental Death of a Cyclist)
הפסגות הגבוהות היו ביתו הרוחני של הפיראט. הן אפשרו לו לפרוש כנפיים ולהגיע לגבהים נדירים. "אני לא צריך סמים, אני צריך הרים", אמר. באמצעות צילומים נדירים וראיונות עם חברים, עמיתים ובני משפחה, וכן ראיונות ישנים עם פנטאני עצמו, אנחנו זוכים לראות את סיפורו של הרוכב האיטלקי הגדול, שהיה האחרון לזכות באותה עונה בג'ירו ובטור.

אבל זהו לא סרט שנושם אוויר פסגות, אלא סרט שצולל מעמקי נפשו המסוכסכת של פנטאני. אנחנו זוכים לעקוב אחריו מילדותו, דרך התאונה שכמעט עלתה בחייו ולאחריה הוא הפך ל"פיראט", אל ההצלחה הגדולה וההתרסקות שבאה לאחר שבדמו נמצא אחוז גבוה מהמותר של המטוקריט.

בחלקו האחרון של הסרט אנחנו רואים כיצד הדכאון וההתמכרות לקוקאין הובילו למותו בטרם עת ממנת יתר בגיל 34 בלבד. בניגוד לארמסטרונג, פנטאני מעולם לא נכשל באופן רשמי בבדיקת סמים או הודה בשימוש בסמים, והוא נותר גם היום אחד הרוכבים האהובים בהיסטוריה. (לצפייה בסרט המלא לחצו כאן)

מרקו פנטאני מטפס לאלפ ד'אוז ב-1997 | צילום: Hein Ciere, Wikimedia

לקטול את הגירית (Slaying the Badger)
עולם האופניים ידע הרבה יריבויות, ולא אחת הן היו בין "חברים לקבוצה". סרט התיעודי של ESPN, במסגרת התוכנית "30 על 30", חוזר לאחת היריבויות המרות ביותר, המאבק בין גרג למונד לברנאר אינו על הזכיה בטור של 1986.

שנה קודם לכן, אינו זכה פעם חמישית בטור, לא מעט מפני שקבוצת La Vie Claire בה רכבו השניים לא אפשרה זאת ללמונד. אינו הבטיח לעזור לאמריקאי בטור של 1986, אבל כנראה לא הבטיח לקיים.

הפקה אמריקאית איכותית, שכוללת צילומי ארכיון רבים וראיונות עם שני היריבים הגדולים ומעורבים אחרים, מצליחה להעביר בצורה טובה את היריבות הקשה והמאבק המר והיצרי. שלא במפתיע, די ברור שעבור היוצרים האמריקאים למונד הוא הטוב ואינו הרע, אבל מדובר עדין בהצגה יחסית מאוזנת של אותו מאבק בלתי נשכח.

רוכבים אל הלא נודע: שנה עם קבוצת מוביסטאר (El día menos pensado)
יריבויות פנימיות הן לפעמים פחות דרמטיות, אבל עדין הרסניות. לפני שנטפליקס הפיקו את הסדרה על הטור דה פראנס, ענקית הסטרימינג הפיקה שלוש עונות (רק שתיים מהן זמינות בישראל) שהתמקדו בקבוצת מוביסטאר הספרדית. מדובר בקבוצה הוותיקה בסבב (על שלל גלגוליה) עם עבר מזהיר, והווה קצת פחות.

התוצאה היא סדרה מבולבלת על קבוצה מבולבלת. וזה החן שלה. קשה להבין מה קורה במהלך הפרקים השונים, שעוסקים כולם בגרנד טורים, ומה קורה על הכביש, אבל במקום זאת אנחנו זוכים להצצה דווקא אל הרגעים הפחות מוצלחים, אל הימים שכמעט מצליח, אל החיכוכים הפנימיים, הכעסים, הכשלונות, וההצלחות שמדי פעם מזדמנות לקבוצה.

הסדרה מאפשרת לנו לראות את אחורי הקלעים הזוהרים פחות מנקודת המבט של שורה של רוכבי צמרת – נאיירו קינטנה, מיקל לנדה וריצ'ארד קראפאס – שעוזבים בשל חוסר יכולתם להפוך למנהיגים הבלתי מעורערים של הקבוצה, מארק סולר (לפני שעבר ל-UAE) הכספיתי, אנריק מאס בתחילת הדרך (ובעונה השלישית גם מיגל אנחל לופז ואנמיק ואן ולוטן) ומעל כולם, אלחנדרו ולוורדה, זקן השבט שמדבר בכנות על הקשיים של רוכב מזדקן.

לקום מהאפר (Rising from the Ashes)
בעוד שפריז רובה הוא יום אחד בגיהנום, החיים של גיבורי הסרט הדוקומנטרי על הניסיון להקים נבחרת אופניים ברואנדה היו גיהנום מתמשך. והאופניים, ניסיון למצוא עתיד וגאולה.

הסרט, שיצא ב-2012 והופק במשך שש שנים, עוקב אחר הניסיון של הרוכב האמריקאי ג'ונתן בוייר להקים קבוצה לאומית ברואנדה שאחרי מלחמת האזרחים. הרוכבים הם כולם יתומי מלחמה. הם סובלים מההשלכות הפסיכולוגיות הקשות של רצח העם ומתנאים עלובים.

קבוצת האופניים מעניקה להם פתח לעתיד טוב יותר, במיוחד לאדריאן ניונשוטי, שייצג את רואנדה בשתי אולימפיאדות. הסרט מהווה הצצה לקשיים של רוכבי אופניים באפריקה השחורה, שעדין מחפשים להתברג בצמרת הענף.