קמיל הרון כבר מזמן רשומה בדפי ההיסטוריה כאחת מרצות האולטרה-מרתון הגדולות בכל הזמנים, אולם נראה שגם בגיל 42 היא ממש לא מתכוונת להאט (ליטרלי), ורק מחפשת עוד שיאים לשבור. בשבוע שעבר, היא רשמה הישג בלתי רגיל כאשר שברה את שיא העולם בריצה ל-6 ימים רצופים, כאשר עברה מרחק של 901.76 ק"מ, ושברה עוד לא מעט שיאים תוך כדי הריצה.
האמריקאית רשמה את ההישג במרוץ אולטרה מיוחד לו נתנה חסות חברת לולולמון (שנותנת לה חסות כבר כמה שנים) ונערך בקליפורניה. 10 רצות השתתפו במרוץ, שכמקובל במרוצים מסוג זה, נערך על מסלול מעגלי קצר יחסית, של כ-4.12 ק"מ. הרון השלימה 220 הקפות של המסלול לאורך ששת הימים, כשהיא רושמת ממוצע של 150.28 ק"מ ביום.
מדובר בשיפור נאה של 18.13 ק"מ לשיאה של סנדרה ברוויק שנקבע ב-1990 ועמד על 883.63 ק"מ. מי שסיימה במקום השני במרוץ הקשה הייתה ליאה יינגלינג, אחת האולטראיסטיות הבולטות בארה"ב, שהשלימה 157 הקפות של המסלול (643.74 ק"מ), כאשר במקום השלישי סיימה מונטנה פראה-סיטון, עם 124 הקפות (508.26 ק"מ).
כדי לתמוך בספורטאיות, המרוץ נערך בשיתוף עם מכון הספורט הקנדי פסיפיק, במטרה לקדם את המחקר של נשים בספורט ולטפל בפער המגדרי במדעי הספורט.
הרון פרסמה בסיום המרוץ באינסטגרם את רשימת 12 שיאי העולם (ועוד שיא אמריקאי אחד) שקבעה במהלך המרוץ, בהם שיאי עולם בכל המרחקים שבין 300 מייל ל-900 ק"מ וכן מ-72 שעות ועד 6 ימים. הישג חסר תקדים בעולם האולטרה. עוד לפני כן, הרון החזיקה בשיא העולמי של 48 שעות לנשים (הביצוע השלישי הטוב בעולם אחרי שני גברים בלבד) והראשונה שזכתה בכל שלוש אליפויות העולם בכביש למרחק של 50 ק"מ, 100 ק"מ ו-24 שעות. כמו כן, היא גם שיאנית הספרטתלון מהשנה שעברה, אחד ממרוצי האולטרה הקשים והיוקרתיים בעולם.
לאורך האתגר הרב-יומי, 10 הנשים הורשו לקחת הפסקות כדי לאכול, לישון או לקבל עזרה מהצוותים שלהן בכל עת, ולא הייתה מכסה מינימלית לזמן או למרחק המכוסה בכל יום. הרון סיפרה שהייתה סקרנית לבחון את הגבולות הקיצוניים ביותר שלה ולראות למה נשים מסוגלות כרצות אולטרה. היא שיתפה בסיום שלפי השעון שלה שרפה לא פחות מ-42 אלף קלוריות במהלך האתגר
בסיום סיפרה בכנות על מה שהאתגר עולל לגופה: "אני לא מרגישה טוב כרגע. שיאי עולם תמיד שוברים אותי מכל הבחינות. שישה ימים היו עומס יתר קיצוני שעבר מעבר לעייפות/כאב טיפוסי של שרירים/מוח. איבדתי כל שליטה שהייתה לי על האיברים שלי. הצוות הרפואי עשה בדיקות ועזר לי לשמור על עצמי. שלפוחית השתן/דרכי השתן שלי הלכו תחילה. קיבלתי אנטיביוטיקה, זה עזר קצת, אבל הייתי צריכה לנרמל את בריחת השתן".
"ואז המעיים שלי איבדו שליטה ביומיים האחרונים. זה הרגיש כמו מכוניות מתנגשות בפנים, עם המעיים שלי בעוויתות מדחיפות הריצה. השפתיים/לשון/פה שלי כואבים מצריכת כמויות אדירות של מזון/משקאות. יש דברים שקרו שם שאני לא יכולה לדבר עליהם. איכשהו מצאתי דרך להישאר חיובית, מאושרת ולהמשיך. זה היה שווה את הכאב והסבל".
רק לי זה נשמע לא נורמלי??