20 דקות לזינוק אני מפשילה את חליפת השחייה והטריאתלון ויושבת להניק את הראל, משקיפה על נקודות נקודות של כובעי ים מנקדות את הים האדום, מתכבסות ב"מכונת הכביסה" ומשייטות לעבר האופק. בסיטואציה די סוריאליסטית, ללא מחשבות על חימום, על כיוון הזרם, או על מה שאני עומדת לעולל לעצמי, צופה בפסטורליות בעוד העולל גומע חלב במקצים שיוצאים אחד אחרי השני, לבן, שחור, כחול , צהוב, כתום. את רוב צבעי כובעי הים עם לוגו ישראמן כבר יש לי בארון. השנה הוספתי גם ירוק זרחני לאוסף, כשאני מזנקת במקצה השלשות כחלק מזוג.

לטורים נוספים של נעה כפרי:
טריאתלון בהריון, אפשר בכלל לעשות זאת נכון? חלק א'
טריאתלון בהריון: אפשר בכלל לעשות זאת נכון? חלק ב'
למה חשוב שהבת שלכם תעשה ספורט

10 דקות, לוקחת ג'ל, מוציאה לו גרעפס, אני מוודאת שהחליפה מופשלת היטב ואני מקווה שהעולל לא יפלוט לי עליה. הוא כבר מתורגל בסיום הנקה עם סימנים של רצועת גרמין על הלחי.

נעה כפרי מניקה את הראל 4 דקות לפני ההזנקה | צילום: אלדר דמארי

תודה לכם על דחיית המועד
ראשית, אני רוצה להודות להפקת ישראמן על ההחלטה לדחות את התחרות בחודשיים, ועל ידי כך לאפשר לתפרים מהלידה להתאחות טיפ טיפה ולהשתתף. מעריכה את המאמץ שאתם עושים במיוחד בשבילי! תודה!

ובנימה רצינית יותר, כל כך לא מובן מאליו שהתחרות בכלל מתקיימת. עד לפני מספר שבועות שמעתי סביבי רחש בחש בקהילת הטריאתלטים שלא מאמינים שכך יקרה. מה שגרר סיטואציות הזויות לא פחות מהנקה על קו הזינוק, כמו לשמוע בתדריך את החוק החדש: "אם יש אזעקה, יתווספו אוטומטית 10 דקות לזמן של כל מי שרוכב כי אנחנו מאמינים שלא תשמעו את האזעקה". אם פעם הרוכבים חששו ממשבי הרוח בירידה, כעת יש טילי שיוט לחשוש מהם. פרופורציות.

נעה כפרי רוכבת בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

למה אני עושה את זה לעצמי? בשורה התחתונה כדי שתהיה לי תשובה סותמת פיות מוכנה בקנה לכל מתאמן שיספר לי שלא השתתף כי לא היה מספיק בכושר. "קשה לך? אז מה אני אגיד? ילדתי לפני חודשיים וחצי". ובעיקר – בשביל ההנאה. אני מזנקת השנה ללא שום ציפיות, בלי הכנה או סימולציה ובמטרה עיקרית – לעשות כיף. אני חושבת שהיעד המרכזי שלי השנה יהיה – לישון לילה רצוף. הולכת להיות שנה מאתגרת.

הגעתי לתחרות בחוסר כושר מוחלט, חודשיים וחצי אחרי לידה ובמודעות מלאה למצבי. מאחר ולא רצתי מתחילת חודש שמיני, חברתי לעומר קונפינו למקצה הזוגות. עומר, חברת קבוצת GOLDENTRI שילדה גם היא לפני חודשיים וחצי, הציעה לרוץ כי זה בהחלט הדבר ההגיוני לעשות. בעוד שאר האימהות במצבנו באמצע מרתון נטפליקס של שישי לפנות בוקר, מה זה חצי מרתון בטיילת של אילת.

נעה כפרי עם הראל ב-T2 | צילום: אלדר דמארי

זינוק
קשה יותר לזנק לשחייה בשלשות. אם נבחרת להיות שחיינית בשלשה, כנראה שאת באמת שחיינית ואת שוחה מהר. מה שאני לא. אני מבינה שיהיה קשה עד מאוד "לתפוס רגליים" לשבת עליהן בשחייה.

הפעם האחרונה בה נדחסתי לחליפת ה-ORCA שלי הייתה לפני קצת יותר משנה, כאשר זינקתי לישראמן מלא ב-2023. מאז היא ישבה לה מוזנחת על קולב בארון ואני תפחתי למימדים של לוויתן אורקה קטן, שבטח לא היה נכנס בחליפה הצמודה. היתרון בזינוק בזינוק האחרון ברשימה, זינוק השלשות, הוא שזכיתי לומר שלום להמון חברים מהקבוצה לאורך המסלול, מה שמאוד הפיג את השיממון המדברי.

אלדר בן זוגי ואני מציינים רגעים מרגשים קטנים לאורך סוף השבוע, כמו הלילה הראשון של הראל במלון, הפעם הראשונה בים ועוד. כאילו התחרות לא מספיק מרגשת, הזינוק מלווה בטקס ודקת דומייה לזכר הנופלים הישראמנים.

נעה כפרי עם הראל ואלדר לפני הזינוק | צילום: אלדר דמארי

חוויית הזינוק שונה לחלוטין בכל מקצה ומקצה. הסביבה שונה לחלוטין בזינוק במלא או בעלית, כפי שזינקתי בשנה שעברה, שם אין כמעט אף רוכב מסביב, בטח לא מקדימה שאני הולכת לעקוף, ואם יש רוכב כזה מאחוריי ומצדדי הוא לא יטרח להגיד שלום או לחייך, אלא יהיה מרוכז ושקוע במחשב הרכיבה שלו, במספרים ובתכנית התחרות שלו. מאידך, זינוק אחרון מאפשר מעבר דרך כמעט כל הזינוקים הקודמים של קבוצות הגיל, כולם אומרים שלום, מנידים בראשם או אפילו צועקים לי בעלייה שהקשיבו לפרק האחרון בפודקאסט שלנו 'ספורטודידקט' בשוונג. הדרך עוברת הרבה יותר מהר ועם הרבה יותר חיוך ככה.

דיברנו על זה גם בפרק האחרון בפודקאסט – מוזמנים להסכית.

מוכר
למען האמת, זו לא הפעם הראשונה בה אני מתחרה בשלשות. אני עולה על האופניים ונזכרת בפעם הראשונה בה השתתפתי בישראמן לפני 9 שנים. השתתפתי כרוכבת בשלשות במקצה החצי. חבר קבוצה התקשר אליי חולה יומיים לפני הזינוק, וביקש ממני בהתראה של הרגע האחרון לרדת לאילת. ללא מלון, ללא ידיעה לאן אני נכנסת, לקחתי רכב של אחד מהמפקדים והתחלתי לנסוע הישר בתום כוננות בטייסת שלי בחצרים. הגעתי לאילת ביום חמישי ב-20:00, השגנו אישור מהמפקד שהמאמן שלי דאז, ליאור כהן, יפקיד את האופניים במקומי. כל מי שעברתי בדרך לנטפים צעק לי "יאללה יריב!" לפי השם שהתנוסס על מספר החזה שלי (שששש! שלא יצא מכאן, כן?).

זה עוד שום דבר לעומת הסיפור של חצי ישראמן 2018 בו ירדתי מאוטובוס אגד בתחנה המרכזית אילת ב-4 בבוקר, עליתי על חליפה, והלכתי לזינוק. אבל מור"קים על יותר מדי שנים בצבא בפעם אחרת. נחזור ל-2024.

נעה כפרי עם עומר קונפינו בריצה | צילום: צלמי שוונג

על אופני הנג"ש לא דיוושתי מאז טריאתלון אשקלון בחודש רביעי, שכן עמדה כרס הריונית מרשימה ביני לבין האירובר מאז, ולא היה לנו סיכוי להתקרב. אפילו מחנה אימונים או סימולציה לא עשיתי על מסלול התחרות. פחות מוכנה מזה – אין, אני מחייכת לעצמי בעת שהכביש משובץ הרוכבים מתחיל להתפתל מעלה מעלה מכיכר שחמון. אין ברירה – אלא ליהנות. בשביל זה הגעתי עד הלום.

התנאים על המסלול השנה חמים ומגניבים. רוח גב קלילה בהלוך, שהופכת להיות רוח פנים לא נוראה בחזור, עם רכיב מזרחי שמתקבל במשבים (Gusts) באמבטיות. חודש מרץ מביא איתו טמפרטורות חמות לא אופייניות למסלול סחוף הרוחות. בליבי אני מרחמת על רצי חצי המרתון שהגיעו במיוחד לאילת כדי להשתתף במקצה הריצה הזה, שמזנק בשישי ב-13:00 בצהריים. על אף שזה מאוד מוזר לי כטריאתלטית ומדריכת טריאתלון העניין הזה ש*לא* צריך לרוץ אחרי הרכיבה, אני מקבלת את הגזירה בברכה בשעת צוהריים חמה ויבשה.

נעה כפרי ברכיבה | צילום: צלמי שוונג

עמדת החלפה, כלומר הנקה
עומר מחכה לי ולצ'יפ ב-T2 ויוצאת בדילוגים מעט לפני מקצה חצי המרתון שמוזנק בשמש הקופחת. הראל מחכה לי עם אבא שלו בצל מאולתר שמייצר אוטובוס שחונה ליד שטח ההחלפה. ארזתי לעולל את מיטב החרמוניות ושקי השינה המחממים כדי לשרוד את הרוחות ואת הכפור אם יחפוץ לבוא לבקר בנטפים. לא נראה שמשהו מהקולקציה בשימוש ביום שטוף שמש זה.

אם בדרך כלל ב-T2 אני בנוהל "אדמה בוערת" מנסה לשבור את השיא של עצמי בנעילת נעליים וחבישת וייזור, השנה אני מתיישבת ליד אלדר בן זוגי, שכבר התיישב לצד ניר רייכמן, ליד שולחן מים, איזוטון ותפוזים – פתח עמדת הנקה ומאכיל את הזחל הקטן מבקבוק המכיל חלב שאוב. ניר רייכמן, יש לציין, נראה כמו המאבטח של שטח ההחלפה יותר מאשר משתתף בתחרות. באפוד קרמי מתכונן למסדר בוקר עם מדים מלאים, גלח"צ ו-17 קילו ציוד. אם חשבתם שזה שטח גירוז נשקים, מילוי מחסניות ומימיות ולא שטח החלפה, אל דאגה לא התבלבלתם, רייכמן רץ חצי מרתון עם מדים מלאים וכל הציוד לזכר 29 חללים שנפלו מהיחידה שלו במלחמה, יחידת המילואים של בה"ד 1.

ניר רייכמן על מדים בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

עגלות עם עגלות
בכניסה למשפך הסיום, העגלות חיכו לנו לריצת הפיניש כפי שתוכנן. עומר התחילה לדמוע מהתרגשות כבר בפנייה מארומה. כמה תמונות עם הגוזלים ושער הסיום והתפננו לנגב את הדמעות ואת הזיעה עם טטרה במבוק (הראל ודניאל, אם אתם קוראים את זה בבר מצווה – סליחה על הזיעה עם ריח השושנים).

נעה כפרי עם עומר קונפינו על קו הסיום | צילום: צלמי שוונג

איך היה אתם שואלים? היה צ'אלנג' ישראמן מרגש לכולם. באופן כללי, עצם העובדה ששוונג, צ'אלנג' וכל שאר המפיקים הצליחו להרים תחרות באמצע מלחמה יחד עם משפחות החללים מרגשת בפני עצמה. באופן פרטי, היה מרגש ומדהים להצליח בכלל לזנק כאשר משכב הלידה הרשמי הסתיים לפני חודש. על אחת כמה וכמה לסיים בריצה עם עגלה עם עומר ועם הראלי הזחל הקטן.

בכתבה הבאה, אביא גם המלצות מפורטות יותר לחזרה לפעילות אחרי לידה מאת פיזיותרפיסטית רצפת אגן מוסמכת. בינתיים, אני כבר בהכנות ל-TRI כנרת. מחפשת כבר את המיקום המושלם לעמדת הנקה בבית גבריאל.

נעה כפרי עם עומר קונפינו על קו הסיום | צילום: צלמי שוונג