אני מנסה לסכם את צ'אלנג' ישראמן המוזר הזה של השנה, שהיה מרגש באקסטרים, עצוב ושמח באקסטרים, ובעיקר לא מאוזן בשום צורה. חוויות לא מאוזנות לא ניתנות לסיכום בקלות, בטח לא בטור כתוב, אז כאמור אני לא יכולה לסכם, אבל כן יכולה לנסות להעביר חוויות קצה, שהיו חלק מחוויית קצה אחת גדולה ומטלטלת.
לכתבות נוספות בנושא:
המרגש ביותר שהיה: סיכום צ'אלנג' ישראמן 2024
"עוד ניצחון קטן לאוסף": איה מידן מסכמת את צ'אלנג' ישראמן שלה
הישענו לאחור וצפו: הסרטון הרשמי של צ'אלנג' ישראמן 2024
אחד הרגעים שממש נצרבו לי היה הרגע בו עידו חליפה חצה את קו הסיום וכולם התפרקו כולל אילן ויעל הכרוזים האגדיים, הצלם, הבמאי, המפיק וכל מי שהיה ברדיוס של כמה מטרים סביבי התפרק מבכי. עידו הוא אח של גאיה, שנרצחה בנובה, ובראיון הסיום שלו הוא אמר שהוא שמח שהוא הצליח לתת כמה דקות של אושר למשפחה שלו, ואני חושבת שזה משפט שמסכם את כל הסיפור של הישראמן השנה.
"עצב בעצם מלמד שמחה מהי", מתוך עצב תהומי וכאב עמוק אנחנו מצליחים להרגיש ביתר שאת את רגעי השמחה. מי שכואב לו חזק גם שמח לו חזק וזה בדיוק הדואליות אותה חיינו באירוע הזה.
צ'אלנג' ישראמן הוא אולי מיקרוקסמוס לחיים שלנו לצד המלחמה. אנחנו נמצאים בשלב הזה במשבר בו הוא הפך להיות חלק מחיינו, אנחנו חיים לצידו בצורה כזו או אחרת אנחנו כביכול "ממשיכים בחיים", אבל לא שוכחים אותו לרגע, אנחנו חיים בלופים של מעברים שמרגישים כמו המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות אבל ב"לופים" שלא נגמרים.
עוד רגע שהפך לי את הבטן וסיים סופית את חבילות הטישו הרבות שהבאתי איתי, היה הרגע בו לימור ויצמן, אלמנתו של ליאור ויצמן ז"ל אמרה שהיא תבוא לסיים את מה שליאור התחיל ולא סיים שזה בעצם "אני מגיעה לעשות ישראמן", מרוב הלם חוץ מהמילה "וואו" לא הצלחתי להוציא בראיון עוד מילה מהפה, ומי שקצת מכיר אותי יודע שלא קל להשאיר אותי חסרת מילים. לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל האימונים הארוכים שהיא תעשה על האירובר, וליאור הבחור הצעיר והיפה עם שיער התלתלים הגולש לכתפיים ירכב עם הרוח שלו מעליה וילווה אותה בכל השעות האלה, כי היא אשכרה באה לסיים בשבילו את העבודה.
רז טחן, אלמנתו של רני ז"ל, ביקשה מדבקת ישראמן לשים על הקבר שלו, אור פיאל, אלמנתו של חן יהלום ז"ל סיפרה על פרס מאסטרס יהלום לספורטאים המהירים, בדיוק כמו שחן היה. אגם גולדשטיין אלמוג, הבת של נדב ז"ל, דיברה על אבא כמו לביאה אמיתית, והיי אני הזהרתי מראש אני צריכה ספר לא טור בשביל לסכם את הישראמן זה.
אני קוראת לנשים האלה גיבורות בלית ברירה. אף אחת לא תכננה במסלול חייה להיות גיבורה או מעוררת השראה או מנציחה לאומית אבל הנשים האלה היו הרוח של התחרות וכל מה שהפך את התחרות השנה לכל כך אחרת רוחנית ומיוחדת.
אנחנו מציינים היום את יום האישה, זה היה אמור להיות "יום האישה שמח", אבל יום האישה השנה לא יהיה שמח, כל עוד יש לנו 19 נשים בשבי החמאס שעוברות גיהנום שאין לתארו במילים, כשהן חלק מ-134 חטופים וחטופות. אבל הוא כן יכול להיות יום האישה הגיבורה, יום האישה מעוררת ההשראה, או יום האישה שהיא הכוח המניעה החכמה הרגישה והכל כך מיוחדת.
את יום האישה השנה אני רוצה להקדיש לנעמה לוי, טריאתלטית חברת קהילה שלנו, שנמצאת עדיין בשבי החמאס. אני רוצה להגיד לך נעמה שסבא שלך חצה את קו הסיום בצ'אלנג' ישראמן עם תמונה ענקית שלך – ילדה יפהפיה עם סבא גאה, שכל מה שהוא רוצה שזה שבשנה הבאה תעמדי לידו לפני הזינוק, אולי תעזרי לו לסגור את הרוכסן בחליפת השחייה, כשהוא שוב יעשה את התחרות הכל כך מאתגרת הזאת. סבא שאול רוצה לתת לך חיבוק ענק לפני שהוא נכנס למים לשחות ואנחנו כולנו לא יכולים לחכות לרגע הזה.
הלוואי שאת מקבלת את העוצמות של כל הנשים הגיבורות שהיו על מסלול הישראמן. אני אספתי את הסיפורים של כולן, אספנו את כל הכוחות על האלה לכדור אנרגיה שהלוואי שהגיע אלייך וייתן לך כוח להחזיק מעמד, עוד קצת עד שזה יגמר.