דקת דומיה עם הנוף היפה ביותר בעולם, במעמד הכי מפחיד בעולם, זינוק לצ'אלנג' ישראמן.
כשאתה ילד ביום הזיכרון ויש צפירה, זה מוזר, אתה לא יודע על מה לחשוב, אתה מסתכל על החברים, מצחקק, מתבייש, שואל את עצמך האם מישהו ראה שצחקת, זה הרי יום עצוב ואסור לצחוק ביום עצוב.
לכתבות נוספות בנושא:
ההרשמה לצ'אלנג' ישראמן 2025 נפתחה במחירי פרי-סייל מיוחדים
הדמעות והאושר: צפו ברגעי הסיום מצ'אלנג' ישראמן 2024
ירון ליטן ושירלי ניסן ניצחו בקטגוריית "מאסטרס יהלום" לזכר חן יהלום ז"ל
ואז כשאתה נער החלל הריק של דקת הדומיה מתחיל להתמלא. ההוא מבית הספר, מהשכבה של אחיך הגדול שנהרג בלבנון וכל שנה מזכירים אותו בטקס, חבר של ההורים שנרצח בפיגוע… לפעמים סבא וסבתא באים לבקר בראש בדקת הדומיה, סבא מת מסרטן וסבתא החלה לדעוך אחרי שסבא מת, אבל זאת דקה של זיכרון והמוח לא יודע לעשות סלקציה בכניסה למועדון המתים.
ואז אתה חייל, ואתה מתבגר, והמעגלים מתרחבים, והמתים מתים, נרצחים… ואתה מצליח סוף סוף למלא חלל של דקה, דקה שלמה. השנה הרגשתי שמילאו לי, לנו, שעה, שעות, שעות של דומיה. שעות של זיכרון של שמות, של פרצופים. לא כאלו ששמעת עליהם, לא חבר של חבר, אלא כאלו שרכבתם יחד, ששמחתם ביחד, שטיפסתם את נס הרים ביחד, שישבתם לקפה ב"בר בהר" וחלקתם מאפה גדול כדי לא להרגיש רע. שדיברתם, שהכרתם, שהתחבקתם, שאהבתם.
אבל הוא כלי להתמודדות עם שכול והוא תחום בזמן, כדי שנוכל לעשות הפרדה בראש ולצאת להמשיך קדימה. אני לא בטוח שאחרי השנה האחרונה דקה של דומייה היא מספיקה, אפילו ביום הזיכרון הצפירה היא שתי דקות. טוב, פחות בא לנו צפירות עכשיו. אז מזנקים למים וממשיכים את החיים.
אבל מה למדנו? מה לקחנו מהאבל? התפכחנו? אנחנו יותר טובים עכשיו? האם קיבלנו כוחות לעתיד?
בכיתי פעמיים בתחרות, בשירת התקווה על קו המים ובריצה לקו הסיום. הדמעות ירדו, לא תכננתי, זה פשוט הגיע, מחנק קל בגרון ודמעות שפורצות, השנה לא רצתי עם משקפיים, הבטתי לאנשים בעיניים למדתי לקבל את האהבה שלהם, להכניס אותה ללב, לקבל את העטיפה והחום שכולנו כל כך זקוקים להם עכשיו, בעיקר מי שיקיריהם כבר לא ישובו או שאולי כאלו שיקיריהם אולי עוד ישובו.
השנה צ'אלנג' ישראמן לא הייתה תחרות ספורט, היא הייתה סימן חיים, סימן של שפיות וקוטביות לא נתפסת בין אור לחושך, בין עבדות לחירות, בין פחד לאהבה.
חזק.