לחלקים הקודמים בסדרה:
חלק 1: כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה
חלק 2: ההתגייסות למילואים, הניסיון להמשיך להתאמן, והרגע שהמוות היכה
חלק 3: מהצפון לעזה, ההיערכות לכניסה והאגרוף בבטן עם מותו של חן יהלום

בוקר טוב עזה
חושך, צפיפות, 35 לוחמים והרבה ציוד נדחק על ארגז משאית פתוח, רצועה נמתחת לרוחב הארגז והיא העוגן היחיד שלי לאחיזה כדי לא למצוא את עצמי בתחתית ערמות הציוד והתחמושת. אני מרים את הראש, הירח נחשף לסירוגין מבין העננים המשייטים במהירות ברוח שמן הים. הקפיצות והמהמורות לא נפסקות, אני שומע את המנוע המוחרש של המשאית מתאמץ להתמודד עם החול הרך. הנסיעה חשוכה ורק קו רקיע חושף את תפאורת המלחמה, את הנוף שלנו לחודשים הקרובים. ככל שהנסיעה מתקדמת, נכנסים לעומק השטח וניתן לזהות בבירור ברזלי בניין בולטים מתוך גושי הבטון השבורים, קירות מטים לנפול. מתוך משקפת לראיית לילה אפשר לראות את ההרס בגוון ירוק.

3:07 בלילה, המשאיות עוצרות "קדימה לפרוק זריז", אני אומר ויוצא לפגוש את קצין המבצעים של הגדוד, סרן גבוה שמעדכן אותי בתמונת המצב בשטח. "תתארגנו זריז על הציוד", אני אומר למפקדי הצוותים, "אנחנו צריכים למהר להגיע למגנן ולהיערך בתוכו להגנה לפני אור ראשון", כשיש משימות המוח לא טרוד ואין זמן לפחד.

הבוקר עולה על שכונת אל-עטאטרה או לפחות מה שנשאר ממנה אחרי שצה"ל לחם בשכונה. אור השמש חושף את מימדי ההרס, הכבישים מתצלומי האוויר שלמדנו בבסיס בביל"ו כבר מזמן הפכו לחול, הבניינים הגבוהים של השכונה קוצצו בקומה וחצי בתקיפות חיל האוויר ומצידי המבנים ניתן לראות את הקומות שקרסו אחת על השנייה כמו מדף ספרים מאוזן. 106 לוחמי הפלוגה והמפקדים מחולקים בין קבוצת בתים סביב צומת מרכזי, מבודדים את אגף החטיבה מהגעת האויב מדרום.

שגרה של כאוס
חתך קטן מדמם ברגל מציק לי ואני מסתובב בשק"ש לישון על הצד השני, אתמול בלילה בצעידה אל עבר האיתורים, הרגשתי משהו חותך אותי מתוך החול העמוק. חול עד גובה ברך ושאריות בטון ואספלט זה מה שהותירו הטנקים מכביש שהיה עד אז הרחוב. מתוך החול בולטים ברזלים חדים, צינורות חשמל ומים ושברי מכוניות שכף ה D9 גרף לצידי הרחוב כדי שהכוחות יוכלו לנוע ללא חשש מהמטענים שחמאס הציב על הצירים כדי לפגוע בלוחמים ולמנוע את ההתקדמותם. "לחימה בשטח הרוס" היא מונח חדש בצבא, שונה מלחימת השטח הבנוי שהכירו הלוחמים עד כה.

לכל בית או פחון שברחוב יש מספר על גבי המפה הצבאית, מספר איתור, המספרים מהווים שפה משותפת לכלל הכוחות לתקשורת לגבי הלחימה בשטח. "אנחנו באיתור 5785", אני מעביר הודעה בטלפון המוצפן, מדווח על מיקומו, "צוות החפ"ק של המ"פ, 7 לוחמים ב"ק"+1 וצוות החוד של הפלס"ר 24 לוחמים.

אמיר אלפיה בעזה | צילום: פרטי

ערוכים בקומות "ק"+2 ו-"ק"+3. "ק" הכוונה לקומת הקרקע. לשמחתי בבניין הזה יש חמש קומות, כלומר היו 8 אבל רובן הרוסות, חסומות מההריסות ובסכנת התמוטטות. אני שמח כי אני יודע שיש מספיק קומות נגישות כדי שאוכל לצאת סוף סוף לאימון המדרגות שאותו רציתי לעשות. כשבחרנו אני ומפקד הפלוגה את האיתורים ללחימה קיוויתי שהקומות הגבוהות מתצלום האוויר עדיין קיימות גם בשטח ולא התפוררו מפגזי הטנקים שאנו מכוונים טרם כניסתנו לאיתור.

בבית מתנהלת שגרה של שמירות, תצפיות ועוד משימות שגרתיות ובלתי שגרתיות של משימות מבצעיות שעל חלקן אפשר לדבר על גבי אתר זה ועל חלקן לא. הכוחות נמצאים בשעון לחימה בין המשימות, במהלכו הם לומדים את הפקודות, יוצאים למשימות, ישנים, אוכלים ונחים. כשמדובר בי, נוספת משימה חשובה נוספת – אימון. רעש הנעליים הצבאיות הפוגעות בתדירות מהירה ברצפת המדרגות העמוסות שברי בטון מקשה על הש"ג בקומה "ק"+1 לשמוע את ההודעה בקשר. "אלפיה יא שרוט מה אתה רץ פה למעלה ולמטה במדרגות, השתגעת?", הוא זורק לי, "אני שומר על שפיות", אני עונה לו, "ירידה קל, עלייה חזק", התחלתי ב-10 דקות קל במישור שבמסדרון הקומה של החפ"ק, עכשיו עוד 50 דקות על המדרגות.

אימון ריצה על מדים מלאים לא נוח, אבל לפחות מונע את החיכוך מהווסט הקרמי שלגופי. תוספת של ציוד עם 8 קילו לריצה, אולי יעזרו לי פיזית ומנטלית בק"מ 31 בסיבוב האחרון בריצה לקו הסיום בצ'אלנג' ישראמן.

אמיר אלפיה בישראמן | צילום: צלמי שוונג