לטור הראשון בסדרה – כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה
הלך הקפה!
מנתק את הטלפון המודאג אחרי תחילת האזעקות, אמרתי לאמא שאמשיך ברכיבה, שלא תדאג ושהכל שיהיה בסדר. פרץ אדרנלין עולה תוך כדי הירידה התלולה והמדורדרת בקצה הדרך הנושקת להר הטייסים ומגיעה עד לכביש המתפתל בין עין כרם לבר גיורא, חיבור נחלים שורק רפאים מעולם לא היה שומם כל כך. הטלפון שוב מצלצל, אמא בלחץ מהידיעות בטלוויזיה ואני מחליט להסתובב ולחזור הביתה, נשארה עוד עלייה קטנה עד ל"בר בהר" והמרחק מהקפה היה קצר. ככה זה כשפוגעים לך בשגרה – חמאס דפק לי את הקפה של רכיבת שבת. מי היה מאמין שגם את הקפה השנתי בסוף ינואר בארומה באילת הם כמעט הרסו, אבל לשמחתי צ'אלנג' ישראמן מתקיים, אז הקפה השנתי רק נדחה בחודש.
הפתעה באמצע הרחוב
מחשב מסלול מחדש – הדרך הביתה מהירה – נחל צובה, כיכר הסטף, עלייה קצרה לקסטל, ואני חזרה אצל ההורים במבשרת. כל מטר של עלייה חשוב, בצ'אלנג' ישראמן יש 2,833 מטר טיפוס אז צריך להגיע ערוך. בכניסה לרחוב התקהלות גדולה, רכבים וסירנות כתומות מהבהבות. אני מצליח להסתנן בין הקהל, מפלס את דרכי עם האופניים ורואה חור ענק באמצע הכביש, החמאס שלח לנו תזכורת שגם בהרי ירושלים צריכים לדאוג למרחב מוגן זמין.
חוסר אונים
אני נכנס בדלת ואמא משחררת אנחת רווחה, על מסך הטלוויזיה כבר בלופ הקבוע במוד של "משדר מיוחד", שכבר מזמן הפך להיות נורמטיבי אבל הפעם זה אחר – מראות ודיווחים שקשה להאמין. 60 ק"מ מפה מתחוללת שואה ואני פה חסר אונים יושב עם ההורים על הספה ומביט במרקע. כשהתחילו להגיע ידיעות שהייתה מתקפה על מסיבה מיד עלתה לי סיון לראש. "פאק", אני אומר לעצמי, "טוב נו, בטח היו אתמול המון מסיבות בדרום, מה הסיכוי שדווקא לשם היא נסעה, זה רחוק", מנסה לחשוב חיובי. אני חש חסר אונים ומחפש כל דרך לעזור ולהשפיע, אז החלטתי לנסוע למד"א לתרום דם, מסתבר שיש לי סוג דם O, שמחה קטנה, זה בדיוק סוג הדם שהיה דרוש.
לכתבות נוספות בנושא:
"הספורט מציל אותנו" – איך צולחים את התקופה הקשה?
הגשמת חלום משפחתי: סיפורה המרגש של משפחת כפיר בצ'אלנג' ישראמן
"הפעם הראשונה שלי בישראמן חקוקה לי עמוק בזיכרון… וגם בשרירים"
עולים על מדים
ההודעה על הגיוס הייתה רק עניין של זמן לאחר בוקר של התכתבויות בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים בפלס"ר. אני חונה את האופניים במחסן, נפרד מהוריי ומשאנטי וצ'יפס הכלבים שלי, שלא יודעים שהם עוברים דירה לשלושת החודשים הקרובים לפנסיון הכלבים שנפתח בן לילה בבית הוריי. בנהיגה למרכז אני חושב על סיון, מתפלל שהיא לא הייתה במסיבה, בנובה. אני מגיע לבניין שלי ועוד לפני שנכנס להתארגן למילואים, אני נכנס לשכנים, אפי וקרן, לשאול מה קורה עם סיון. הדלת כבר חצי פתוחה, אני מציץ פנימה ולפי הפרצופים של ההורים הבנתי שאין חדשות טובות, "לא מצליחים ליצור איתה קשר", "גם החברות לא עונות", "מנסים להבין מה קורה" אפי אבא של סיון אומר לי ושומר על קור רוח, "יהיה טוב, אני בטוח", אני מחזק אותם וממשיך לדירה שלי בדלת הצמודה.
מלחמה
רמת הגולן בשבוע שאחרי 7 באוקטובר – האמרים, נגמ"שים וטנקים מזדחלים בעליות משטחי הכינוס אל עומק הרמה, הצבא פרוש בכל מקום, תנועת האזרחים מצטמצמת מיום ליום. חזית לחימה עדיין לא נפתחה בצפון אבל המוכנות עולה. ידיעות נוראיות מגיעות מהדרום וזה כבר ברור – אנחנו במלחמה. הצוותים יוצאים לאימוני ירי ולוחמה, המפקדים לומדים את פקודות המבצע ונערכים למשימות הגנתיות בגבול הסורי, דבר אחד ברור – זה לא הולך להיות קצר וחשוב לשמור על שגרה.
שגרה
אחרי שלל דילוגים, התמקמנו באזור הכפר בוקעתא, בין פקודות, ישיבות, מבצעים ואימונים יצאתי להכיר את השטח דרך הרגליים: בבוקר בסיור בריצה ובלילה במשימה מבצעית. בריצה אני לומד את ציר ההתקדמות ואפילו בוחן עמדות רלוונטיות להמשך המשימות. בין הכרמים והמטעים של הכפר עולים שבילים תלולים סלולי בטון, מטפסים אל פסגות התילים המקיפים את הכפר. אימון עליות בחרמונית הפך לשגרה, ולקינוח הקפה מישורית של ברכת רם או גיחה למג'דל שמס. בקרים עטופי ערפילים של הרמה, כאלו שלא רואים מטר קדימה. השרירים שורפים מהעלייה העשירית להר רם, אבל אין אף אחד מסביב שיישמע את זעקתם. שקט מסביב ורק רעש של נחיתות הנעל הפוגעת באבני הטוף האדומות האווריריות. את השקט אני חולק רק עם חיות הבר: משפחת חזירים שצועדת בשיירה לפי הגודל כמו מסדר צבאי, ואפילו זאב אחד שהגיע לבדוק מי המטורלל שרץ במעבה יער אודם בשעה הזאת של הבוקר.
הלם
16 באוקטובר, 7:54 בבוקר אחרי אימון ריצה ביער אודם. חוזר למחנה המנומנם, חוטף משהו לנשנש משולחן הפריסה העמוס תרומות טעימות וגולל בפיד של הפייסבוק, מתחבר לעולם החיצון. תמונות חולפות מהר במעלה המסך עד שלפתע אני רואה צילום של מישהי מוכרת – תלתלים ארוכים, זקיפות קומה, מבט חודר, אישה עוצמתית. אני לא מזהה בוודאות וגם לא ממש מצליח לקשר את התמונה למי שהעלה אותה. בתמונה רואים את סיון, כלומר חשבתי שזאת היא אבל לא הייתי בטוח. מי שהעלה את התמונה היה מירון, לקוח שלי ולא הבנתי מה הקשר ביניהם. "נדיר שמוצאים שילוב כזה של חכמה, שנינות, יופי, חוש הומור, ואהבה אינסופית לחיים. תודה על הזמן שזכיתי ליהנות וללמוד ממך. נוחי בשלום, סיון" היה הטקסט שכתב מירון ו"סגר לי את המעגל". מסתבר שמירון היה רכז השכבה של סיון בבית הספר אהל שם בר"ג. מועקה רבה צפה והלם על אובדן לא נתפס של אדם כל כך מיוחד ואהוב.
זיכרון
את צ'אלנג' הישראמן, אחת התחרויות הקשות בעולם, שנערכת השנה כנגד כל הסיכויים, אקדיש לזכרה של סיון שהרבני, שנרצחה בזמן שעשתה את מה שהיא כל כך אוהבת, לרקוד עם חברים וחברות.
מבט קדימה
על המעבר החד ללחימה בעזה, על נרגילה במרפסת באל עטטרא בזמן הפסקת האש ועל אימון כח רנדומלי של סחיבת תספוקת המים ל-24 שעות הבאות של השהייה – בכתבה הבא.