לפעמים נלחמים עם הצבא ולפעמים נלחמים עם הספורט והערכים שגדלנו עליהם על מנת לנצח את המלחמה בחו"ל לארץ שהיא מלחמה על המודעות, המוטיבציה והמורל של האנשים. שמי איב כהן, איש ברזל 9 פעמים ומחבר הספר "לב של איש ברזל". אני מתגורר בברצלונה ב-10 השנים האחרונות ולפני יותר מחודש וחצי, כשהתחיל היום הנורא והשבת השחורה אני בדיוק הייתי בתחרות טריאתלון ברצלונה.

לכתבות נוספות בנושא:
מאות השתתפו בריצה מיוחדת בניו ג'רזי למען ישראל והחזרת החטופים
"רצים בשבילם": מפגן למען החזרת החטופים במרתון ניו יורק
עם לפידים בידיהם: 240 איש רצו 240 ק"מ בשוהם למען החטופים

לאחר הטריאתלון, אותו עשיתי עם מחנק בנפש ובסרעפת עקב כל החדשות שהלכו וזרמו, החלטנו שחייבים להילחם על התודעה ועל המודעות בספרד ובברצלונה בפרט. בהתחלה זה התחיל בלעזור לישראלים שנתקעו בברצלונה או באו מהארץ לחפש מקלט, בהמשך בתליית שלטים ברחובות ותמונות החטופים ולאחר מכן באירועי עצרת או הפגנות תמיכה בישראל, למען שחרור החטופים וגינוי החמאס והמעשים הנוראים שעשה.

הריצה למען החטופים בברצלונה | צילום: פרטי

בהמשך עלה לי רעיון לרוץ למען החטופים, אז החלטתי לארגן ריצת מרתון לקהילה שנמצאת באזור שאני גר שזה ברצלונה וסנט קוגאט, שזו עיירה כ-14 ק"מ מברצלונה אבל בעצם שייכת למחוז שלה.

ההחלטה שלי הייתה לרוץ מרתון מלא של 42 ק"מ, אבל רציתי כמובן לשתף את כולם בריצה ובתמיכה למשפחות החטופים והעלאת המודעות, וגם שזה יהיה יותר אירוע שכולם משתתפים בו. אז תכננו לעשות ריצה של 8 קילומטר עם כולם, ואני כבר אעשה את המרתון השלם. התכנון היה לרוץ מעט לפני בעיר וביער הקרוב, להגיע לכל קבוצת התמיכה אחרי 20 קילומטר, וכך להמשיך אחרי כן ולסיים 42.2 ק"מ ריצה.

אני תמיד מאמין שבמצבים קשים או מאתגרים בחיים חשוב שנהיה אנחנו השראה למצב ונחשוב איך מהבעיה או הכאב הקיים אפשר להוציא משהו טוב או טוב יותר, וכך היה .

היו לי שבועיים לארגן את הכול, הקמנו קבוצה בוואטסאפ ונרשמו משתתפים, קרוב ל-25 משתתפים. אנשים התגייסו לאירוע, למרות שהיו חלק שפחדו בנושא של איום ביטחוני. כשאנחנו פה בחו"ל, תמיד יש איומים מצד גורמים או קבוצות כאלה או אחרות. האמת שאני הרגשתי בטוח וידעתי שלא חל עלינו סיכון, אבל כן חשוב להיות מודעים.

יצרתי קשר עם מטה משפחות החטופים והצלחנו להביא לפה את חולצות הריצה הכחולות שיוצרו בארץ ורצים איתם בעיקר בשבתות בנמל עם הכיתוב Bring Them Home Now, וגם חולצות שחורות בכיתוב מטה החטופים. חשוב לי לציין שהמטה, עם כל הטירוף שעובר עליו, הצליח לעזור ולגרום לדברים לקרות ובאמת יום לפני החולצות היו על מטוס אל על עם חבר מקומי שגר פה בברצלונה ואכן החולצות הגיעו.

ביום המרוץ היה קר מאד בבוקר וחבר שלי אסף פרל ליווה אותי לאורך כל המרתון, סחב לי מים ושתייה והיווה לי לחברה. התחלנו בבוקר קריר מאד ולקראת 9 וחצי הגענו לנקודת היציאה בפארק. שם, כל הרצים חיכו, יחד עם שני חברים שעזרו לארגן, ערן וסיוון. הם ארגנו שלטים, בלונים ותמונות של החטופים עם כיתוב בספרדית, ואפילו שולחן מים עם עוגיות וקפה למי שרוצה.

אחרי 20 קילומטר חברתי לנקודת המפגש הקבוצתית ואני חייב להגיד שזה פשוט חימם לי את הלב וגרם לי להתרגש. הרגשתי שאכן גם אנחנו תורמים למורל המשפחות, שעובר עליהן סיוט, וממש תורמים את גרגיר החול שלנו בכל מדבר הרגשות והסיטואציה שנחתה עלינו כרעם ביום בהיר.

בריצה המשותפת של 8 קילומטר מסביב לישוב היו נשים עם עגלות תינוק, ילדים עם אופניים, הורים וילדים, וכולנו רצנו ביחד כדבוקה מחוברים לאותה מטרה ולהעלאת המודעות. הצטלמנו ועודדנו אחד את השני, מי שלא היה יכול לרוץ, פשוט עשה הליכה ונפגשנו בסוף לתת כמה מילות סיכום ועידוד. משם, חלק המשיכו להיות ביחד בפארק ואני המשכתי לעוד 15 קילומטר כדי להשלים את המרתון.

החולצה למען החטופים והתמונות עם הכיתוב בספרדית | צילום: פרטי

החלק האחרון בריצה היה לי קשה והרגליים התחילו להרגיש את העומס. חשבתי על הילדים, על ההורים. על הסבל שההורים עוברים, על החיילים, על המשפחות שהילדים שלהם לא יחזרו או על מי שכדי להמשיך לחיות צריך להוציא מעצמו תעצומות נפש, אז גם אני אוציא את מה שיש לי לתת.

את הריצה סיימתי בזמן של 4:13 שעות במרחק קצת של קצת יותר ממרתון מלא, 42.70 ק"מ. סיימתי את הריצה עם תחושה של שליחות ועם שני מסרים ברורים: הראשון – רק אחדות ישראל תנצח. השני – עשה את מה שביכולתך לעשות, גם אם זה לא מושלם, אבל תעשה. אור קטן בסוף מביא אור גדול.

תודה לקהילת ברצלונה וסנט קוגאט ולכל מי שלקח חלק בתכנון , בארגון ובביצוע.

על הכותב: איב כהן | מאמן טריאתלון שחי בברצלונה. מאמן מנטלי ליזמים ומנהלים לשינוי אורח חיים ולחיות חיים בעלי משמעות ועם מוטיבציה. כותב הספר "לב של איש ברזל" שיצא לחנויות בכל רגע בימים אלו. מוזמנים לעקוב בפייסבוק או באינסטגרם.