סיפורי הזוועה מהמלחמה בדרום ממשיכים להגיע והיום (שלישי) פורסם כי שני רוכבי האופניים תומר שפירר ויבגני גלסקי בין הנרצחים. שניהם היו אמורים להשתתף ב"אפיק ישראל" שהיה אמור להיערך השבוע, אך בוטל בעקבות מצב המלחמה.

תומר בן 37 במותו, הותיר אחריו אישה ושני ילדים, הוא נרצח בשעות הראשונות ללחימה, וזאת בדרכו לאימון אופניים שערך באזור עוטף עזה, כחלק מההכנות שלו לתחרות. אביו יורם כתב עליו בפייסבוק: "בצער רב וביגון קודר התוודע לי היום על הירצחו של תומר בני הבכור. תומר נרצח בשבת בבוקר על ידי מחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים. הוא היה בדרכו לאימון רכיבת אופניים לקראת תחרות אפיק ישראל שהייתה חשובה עבורו ותוכננה להתקיים השבוע. תומר הוא בן ניצנים, התגורר בגדרה והותיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים, אחים וסבים".

חברו הקרוב, הרוכב יחיאל שובל, ספד לו: "תומר חבר שלי, קשה לעכל את הבשורה הקשה שאתה כבר לא אתנו. יצאת עם החברה בשבת בבוקר לרכיבה בסינגל בארי, לעשות את מה שהכי אהבת לעשות וזה לרכוב על אופניים. אבל כמו רבים אחרים נתקלת בחוליית מחבלים מרצחים שרצחו בלי הבחנה! לאחרונה כמו כולנו התאמנת הרבה ל"אפיק ישראל" עם אבירם השותף שלך ועם כל החברים, האפיק שאמור היה להתקיים מחר".

"כל כך חיכית לאפיק! התאמנת חזק והיית חזק! רוכב טיל! אבל אתה כבר לא תעשה את האפיק ותומר, שתדע שגם אנחנו לא נעשה אותו. הוא בוטל. רק שבוע שעבר אחרי רכיבה משותפת התכתבנו וצחקנו על הכאבים שיש לשנינו בשן בינה וש"היא גמרה אותנו" וקיבלנו אנטיביוטיקה "של סוסים" סגרנו ש"נעקור אותה יחד אחרי האפיק. אהבת וחיית אופניים, נסעת לעשות את מה שהכי אהבת ולא חזרת. פשוט בלתי נתפס ומזעזע מה שחוויתם שם".

"אז תודה תומר על כל הרכיבות המשותפות שהספקנו לעשות יחד ועל דיבורי האופניים ועל הצחוקים והסיפורים.
צירפתי את התמונות האחרונות שצילמתי אותך לפני שבועיים בהרי ירושלים וביקשתי ממך להאט כדי שתצא לך תמונה אחת יפה, אתה רכבת להנאתך עם מבט לנוף המדהים ולא ידעתי שזו תהיה התמונה האחרונה שאצלם אותך… אהבתי אותך מאוד חבר, כולם אהבו אותך! מבטיח לך שנמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים ולא נשכח אותך אף פעם! נוח על משכבך בשלום".

רב כבאי יבגני גלסקי, בן 34, שירת בתחנת כיבוי נתיבות. הוא התגייס למערך לפני שלוש שנים ולאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. שותפו לאפיק, מקסים סרדיקוב, ספד לו בפייסבוק: "יבגני גלסקי השותף שלי נרצח! עכשיו כשהדמעות התייבשו והאצבעות רועדות פחות, אני יכול לנסות לכתוב… דרכינו נקשרו כשותפים לתחרות אופני הרים שנמשכת 4 ימים, תחרות שהייתה אמורה להיות השבוע.

"בשביל תחרות כזו – השותף שלך הופך באופן טבעי לאחיך התאום. כל הקושי, הכאב, האימונים, התסכול, התקווה, הצחוקים, החוויות… אתם עוברים כל כך הרבה ביחד שאם כואב לו כואב גם לך! יומיים לפני, עוד הספקנו לצאת ברביעייה לבר בשדרות לשבת ולצחוק את הבדיחות האחרונות שלנו יחד! ביום שבת היינו אומורים להיפגש לרכיבה אחרונה לפני התחרות בסינגל בארי. כשאני בחנייה בבארי והטילים יתחילו לעוף מעל הראש – הספקנו עוד לדבר כשהבנו שלא תהיה רכיבה. הבנתי שיבגני יצא הביתה בסיום המשמרת בתחנת הכיבוי עם הרכב… ופשוט נרצח על ידי מחבלים".