"למה יש לי שלוש טבעות סופרבול ואני עדיין חושב שיש משהו גדול יותר בשבילי? אולי הרבה אנשים יגידו – היי, בן אדם, זה כל העניין. הגעתי למטרות, לחלום, לחיים שלי. אבל אני? אני חושב שחייב להיות יותר מזה. זה לא יכול להיות שזה הכל…" (טום בריידי, שחקן הפוטבול הטוב בהיסטוריה, בראיון לתוכנית 60 דקות משנת 2005). מאז זכה בריידי בעוד ארבע טבעות, ונראה שאכן צדק כשטען שנשאר לו עוד הרבה מה לתת. מה גרם לו לחשוב כך?
לכתבות נוספות בנושא:
פסיכולוגיית ספורט: ומה אם אני לא מרגיש מספיק מוכן?
"אם פעם הייתה תדמית של הספורטאי החסין, היום אנחנו יודעים שזה לא ככה"
למה כל הזמן עולות לי מחשבות על כישלון?
כחלק מהעיסוק בספורט אנו רגילים להציב מטרות ולרדוף אחריהן, באמונה שההגעה אליהן בעתיד תעניק לנו משמעות ואושר. הצבת המטרות אפקטיבית כחלק מתוכנית האימון היא חשובה, אך עם זאת לעיתים אנו "דוחים את האושר" באמונה שהדבר ה"חשוב באמת" יקרה בעתיד, ומשכנעים את עצמנו ש"מחר יהיה טוב יותר מהיום". כלומר, אנו לא מרשים לעצמנו להיות מאושרים עד שנגיע ליעד. עם זאת, כאשר אנו סוף סוף מגיעים אל הפסגה אליה השתוקקנו – אנו בוחרים להביט קדימה לעבר הפסגה הבאה.
"לא יכול להיות שזה הכל", טום בריידי | צילום: All-Pro Reels, Wikimedia
מדוע אנו עושים זאת? מה גורם לספורטאים לחשוב ש"נשאר עוד דלק במיכל", תחושה שמקשה עליהם "לפרוש בשיא"?
את רשימת ספורטאי העילית שנכנסו למשברים נפשיים בשנים האחרונות לא אפרט כאן. תוכלו למצוא אותה ברחבי גוגל. לא כל הספורטאים יחוו משברים קשים כאלו במהלך הקריירה, אך ניתן ללמוד שהקשר בין הישגים לאושר אינו פשוט וחד צדדי כפי שחשבנו. הישגי העבר של הספורטאים הגדולים ביותר לא "מחסנים" אותם ולא מבטיחים חיים ורודים.
בראיון לBBC סיפר אדם פיטי, שחיין החזה הטוב בהיסטוריה: "לקחתי הפסקה כי הייתי בחיפוש הבלתי נגמר אחרי מדליית זהב או שיא עולם והסתכלתי אל העתיד ואמרתי 'אוקי, אם אשיג את זה, החיים שלי יתוקנו או יהיו טובים יותר? לא!'. אז לקחתי את הזמן כדי באמת לחשוב על מי שאני, מה אני רוצה מהחיים שלי… ואז לזכות במדליית זהב".
אם כך, מדוע אנחנו ממשיכים להחזיק בראשנו את משוואה שקרית זו, שהישגינו יביאו לאושר?
לקח הפסקה. אדם פיטי | צילום: Shutterstock
מפני ש… היא אינה שקרית לחלוטין. מחקרים מראים שלאירועי חיים משמעותיים אכן יש השפעה על רמת האושר שלנו. אולם, השינוי ברמת האושר לעומת קו הבסיס לא מחזיק לאורך זמן רב. בריקמן ושות' (1978)* בחנו את השפעת אירועי חיים משמעותיים על רמת האושר והנטייה להתרגל אליהם (חיובי- זכיה בלוטו, שלילי- תאונה שגרמה לנכות). החוקרים מצאו כי רמת האושר של אנשים שזכו בלוטו עלתה מיד לאחר הזכייה, אך לפרק זמן מסוים. אחריו, רמות האושר שלהם חזרו לרמה ממנה התחילו. יתר על כן, הזוכים דיווחו כי לאחר הזכייה הם פחות הצליחו ליהנות מעיסוקים שבעבר נהנו מהם.
נסו להיזכר באחד מהישיגיכם המשמעותיים – מה קרה לאחריו? תוך כמה זמן התרגלתם לסטטוס החדש? כמה מהר הרגשות החיוביים דעכו והפכו לנייטרלים? חודש? שבוע? יום? יתכן אפילו שרמת הלחץ עלתה בעקבות ההישג? כעת הציפיות עלו בהתאם וכל ביצוע פחות טוב עלול להיתפס ככישלון.
לעומת הזוכים בלוטו, הנשאלים שעברו תאונה חוו ירידה ברמת האושר בסמוך לאירוע, אך גם לפרק זמן, שלאחריו החלה רמת האושר לטפס חזרה, כך שרמות האושר התייצבו סביב הרמה ההתחלתית.
רמות אושר משתנות | צילום: גלעד קוולרצ'יק
אפקט זה נקרא "Hedonic adaptation". אנו מתרגלים יחסית מהר לשינויים חושיים ופיזיולוגיים. למשל, אם ניכנס לחדר עם ריח רע, תוך מספר דקות נתרגל וכלל לא נשים לב לריח. באופן דומה אנו מתרגלים למעברים ואירועי חיים, "Hedonic shifts", כמו מעבר עבודה, דירה, קידום או הצלחה משמעותית, וכן לאירועים קשים יותר כמו מחלה או אף מוות של אדם קרוב. אירועים אלו בתחילה משפיעים על רמת האושר שלנו, אך זו חוזרת לרמת הבסיס לאחר זמן מה.
מהאפקט ניתן ללמוד כי יש לנו נטייה כבני אדם להעריך יתר על המידה את ההשפעה של אירועים מסוימים על חיינו. החדשות הרעות הן שכך גם בספורט, לאחר אירוע מרומם מצב רוח, האפקט ישפיע. אנו נתרגל למצבנו החדש מהר, הרגשות ידעכו, רמת האושר והסיפוק ירדו ואנו נסתכל לעבר המטרה הבאה.
הבנה זו עלולה קצת לתסכל, מכיוון שגם אם נשיג את התוצאה עליה חלמנו, התחושה העילאית תעלם. אולם לאפקט גם משמעויות אופטימיות. במיוחד ברגעים הפחות נעימים יש לנו יכולת לחזור ולתפקד – אנשים מראים יכולת הסתגלות לדברים קשים ביותר.
אז מדוע תחושת האושר מתייצבת ונשארת יחסית קבועה למרות שאנו משיגים את מה שרצינו?
הספרות מצביעה על שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא התאמת השאיפות שלנו. יחד עם שינוי הסטטוס השאיפות משתנות בהתאם. ככל שאנו משפרים את התוצאות ומגיעים להישגים, השאיפות עולות, כך שיחסית מהר אנו מתרגלים למצב החדש שמרגיש טבעי, ואנו מרגישים שוב "נורמליים". המשמעות היא שככל שנשיג יותר, כך נרגיש שאנו צריכים עוד יותר, מבלי לשים לב שאנו "כלואים" במרוץ אינסופי בהליכון, ללא קו סיום.
עלול לתסכל | צילום: shutterstock
הסיבה השניה היא השוואה חברתית. מיד עם שינוי הסטטוס אנו חווים שינוי באושר מכיוון שאנו רגילים להשוות לקבוצה שהשתווינו אליה טרם השינוי. אך כעבור תקופה אנו משווים עצמנו לקבוצת השווים החדשה. כך למשל הזוכים בלוטו החלו להשוות את עצמם לאנשים חדשים הנמצאים במעמד סוציואקונומי דומה, דבר שגרם לדעיכה באושר עד לרמת הבסיס. לעומתם הסובלים מנכות השוו את מצבם הנוכחי למצב הרע ממנו סבלו בסמוך לתאונה, מה שגרם לעלייה ברמת האושר עד לרמת הבסיס.
גם אם הבנו את משמעות האפקט על חיינו, אנו עדיין עלולים להתקשות לא להתמקד בדברים ה"גדולים", מכיוון שאירועים אלו הם הדברים שאנו מצפים, זוכרים ומדברים עליהם עם אחרים. אנו נוטים לזכור רק דברים מיוחדים וחשובים. הם נותנים לנו תקווה ובונים ציפייה, ומאפשרים לנו להתמודד עם אתגרי החיים. הפילוסוף פרידריך ניטשה טען כי "מי שיש לו איזה ׳למה׳ שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל ׳איך׳".
מטרותינו חשובות וכן גם התוצאות. אך חשוב להבין שהערך העצמי והאושר שלנו לא יכולים להיות תלויים רק בהן, אחרת חיינו יראו כמו רכבת הרים רגשית.
רכבת הרים רגשית | צילום: shutterstock
מותר לנו להפסיק לדחות את האושר לכשנגיע ליעד ולהתחיל לטפח אותו כבר עכשיו. כדאי שנזכור שאנו עוסקים במה שאנו אוהבים מבחירה ולא מחובה. הדרך והתהליך האישי הן מטרות ראויות בעצמן ולא פחות חשובות מהתוצאות אליהן אנו מכוונים. זה נכון שבסביבה מודדים אותנו על סמך תוצאות ומיקום, דברים שחשובים לנו, אבל אנו לא תמיד חייבים לשחק את המשחק הזה. אנו יכולים מדי פעם לשפוט את עצמנו לפי סטנדרטים פנימיים משלנו, למצוא הצלחות קטנות בדרך אל הגדולות, לתת מקום גם לימים "הרגילים", ולבחור להיות "מאושרים על הדרך".
יתכן ובמידה ונאמץ גישה זו נגיע למטרותינו או ליעדים מפתיעים אחרים, שכן אם לא נרגיש שאנו "חייבים" להצליח, נגיע נינוחים יותר, נוכל להעז באמת ונאפשר לגוף "לעשות את מה שהוא כבר יודע". וגם אם לא, הדרך תהיה בריאה ומהנה הרבה יותר.
הכותב: עידן מורדל | פסיכולוג חברתי, מומחה בפסיכולוגיה של הספורט ובביופידבק, אלוף ישראל לשעבר בשחייה וחבר נבחרת ישראל במים פתוחים.
*Brickman, P., Coates, D., & Janoff-Bulman, R. (1978). Lottery winners and accident victims: Is happiness relative?. Journal of personality and social psychology, 36(8), 917.
