בתחילת נובמבר יעלה בנטפליקס הסרט הביוגרפי "Nyad", סרטם החדש של ג'ימי צ'ין ואליזבט צ'איי וסארהליי, המספר את סיפורה של שחיינית ותיקה, עיתונאית ודמות שנויה במחלוקת, האמריקאית דיאנה ניאד. אנט בנינג מככבת בסרט בבתפקיד ניאד, ולצדה זוכת האוסקר ג'ודי פוסטר בתור בוני, זוגתה לחיים של ניאד והמאמנת שלה.

עוד כתבות בנושא:
היסטוריה: שחיין צרפתי השלים "צליחה משולשת" של תעלת קטלינה
לשחות 35 ק"מ ב-13 מעלות: אבישג קופמן טורק רוצה לעשות היסטוריה 

צ'ין וצ'איי וסארהליי הפליאו לעשות בשנת 2018 כשיצרו והפיקו במשותף את סרט הדוקו הנהדר, זוכה פרס האוסקר Free Solo"", על המטפס אלכס הונולד. Nyad הוא סרטם הראשון המעובד מתסריט, עם שחקנים הוליוודיים במקום הדמויות האמתיות, והם בוחרים גם הפעם לעסוק באירוע מתחום ספורט הסיבולת וספורט האקסטרים, כשהפעם מדובר בשחיית המרתון.

אחד ממקרי ההונאה הגדולים בספורט?
למי שעוד לא שמע על דיאנה ניאד, הנה תקציר האירועים:
זה סיפור אודות משחה אחד משנת 2013 בין קובה לפלורידה, שמעסיק את קהילת שחייני המרתון כבר למעלה מעשור. האם הוא אכן משחה לגיטימי ותקני, או האם מדובר באחד ממקרי ההונאה הגדולים בספורט?

האם זה סיפור השראה שראוי לספר ולהתפאר בו, על שחיינית בת 64, שלאחר כמה ניסיונות כושלים הצליחה לעשות את הלא יאומן ולשחות ללא הפסקה את כל הדרך מקובה לפלורידה ועל הדרך קובעת שיא עולם? או שמא זה סיפור של כוחנות, כבוד והסתבכות בשקרים והאשמות אשר נמשכים מאז ועד היום, או שזה אכן?

ספוילר ראשון – עד היום, בחלוף עשר שנים, המשחה לא הוכר על ידי אף איגוד שחייה רשמי כמשחה תקני שנעשה ללא תמיכה, בהתאם לתקנות שחיית המרתון העולמי, או בשמם השגור "חוקי התעלה האנגלית".

ספוילר שני – ספר שיאי גינס שלל מניאד את ההכרה במשחה שלה כשיא גינס.

ספוילר שלישי – דיאנה ניאד עשתה הון לעצמה מהרצאות השראה ומכירת ספרים בעקבות המשחה, וממשיכה לטעון בתוקף כי מדובר ברדיפה אישית וחוסר פרגון מצד עמיתים למקצוע.

למה אם כן בחרו צ'ין ווסארהליי להביא את הסיפור המוזר והשנוי במחלוקת הזה אל קדמת הבמה? איך תוצג בסרט דמותה של ניאד? האם כגיבורה טראגית או כאשה כוחנית רודפת פרסום, שרלטנית וחסרת בושה? ואולי זה בכלל רעיון לא רע לשחיית המרתון שבעקבות הסרט הוא יגיע לתודעה העולמית? אין ספק שהספורט הזה יקבל בזכות הסרט פרסום עולמי אשר בעקבותיו יגיעו עוד המונים לעסוק בתחום הנישתי והמיוחד הזה.

המאמץ האינסופי והמייגע של משחה המרתון

וידוי אישי – את הרצאת טד של דיאנה ניאד ראיתי לראשונה ביוטיוב כשבוע לפני שיצאתי למסע האישי שלי, למשחה המרתון הארוך ביותר של שחיין ישראלי. זה היה ב-2016 וחיפשתי לעצמי השראה, משהו שילווה אותי בשעות הארוכות, ביום ובלילה של המשחה הארוך שנמשך מעל 24 שעות ללא הפסקה.

זה בהחלט שירת את המטרה. ניאד היתה הגיבורה שליוותה אותי במחשבות במהלך המשחה. היא יודעת להעביר בהרצאתה את העוצמות ואת הקושי שחווה השחיין/ית במהלך המאמץ האינסופי והמייגע של משחה המרתון. את ההתמודדות הפיזית ובעיקר הנפשית לאורך הדרך הארוכה והמתישה.

רק יותר מאוחר התחלתי לקרוא גם תגובות משחיינים אחרים ביחס לניאד, בעיקר מקהילת שחייני המרתון עצמם, והספקות שהם העלו ביחס לאותו הישג וביחס לדמותה. הסיפורים שהצטברו ונערמו במשך כמה עשרות שנים מעלים ספק גדול ביחס לאמינותה ובעיקר גם ליושרה שלה.

כל זה ביחד עם כמה "חורים" גדולים במהלך המשחה המפורסם, גרמו לרבים כל כך לפקפק באמיתות ההישג. בשבילי זה היה מפח נפש.

להביא את שחיית המרתון לקדמת הבמה. מתוך אתר נטפליקס

שאפתנות ורצון בהכרה

דיאנה ניאד הייתה שחיינית די טובה בצעירותה ואלופת נוער במדינת פלורידה. יותר מאוחר המשיכה לשחות גם באוניברסיטה, אבל שאיפותיה להגיע ולייצג את ארה"ב באולימפיאדה לא צלחו לאחר שלא הצליחה להעפיל לתחרות המיון של הנבחרת האמריקאית לאולימפיאדת מקסיקו 1968.

השאפתנות שלה להגיע להצלחה והכרה בינלאומית הובילו אותה למשחים הארוכים ומשם לשחיית המרתון. ב-1975 הקיפה את מנהטן בשחייה וקבעה שם את התוצאה המהירה ביותר למשחה באותם זמנים (גברים ונשים). את התעלה האנגלית היא ניסתה לצלוח שלוש פעמים – אך נכשלה בכולן.

ב-1979 היא טענה ששחתה בין צפון בימיני, באיי הבהאמס, אל חופי פלורידה, מרחק של 164 קילומטר. משחה שאמור היה להציג שיא עולמי למשחה הארוך ביותר במים הפתוחים. אך טענותיה לקביעת שיא נדחו על ידי האיגודים הרשמיים משום שנמצא שהמרחק האמיתי הוא הרבה יותר קצר (פחות ממאה קילומטר), ולא כפי שטענה. מה עוד שהיה שחיין אחר שביצע את המשחה הזה כמה שנים לפניה.

בשנת 1978 היא ניסתה לראשונה לשחות מקובה לפלורידה. הניסיון הראשון היה לשחות בתוך כלוב נגד כרישים. הניסיון הזה לא צלח. שנה לאחר מכן, פרשה ניאד משחייה.

"רק גימיק"

שלושה ימים לפני ניאד, ב 13 ביולי 1978 יצא שחיין אמריקאי אחר בשם וולטר פוניש (Walter Poenisch) אל אותו האתגר. גם הוא שחה בתוך כלוב נגד כרישים ועם סנפירים לרגליו. פוניש היה בן 65 כשיצא אל המשחה אותו הוא סיים כעבור 33 שעות בחופי אחד מהאיים של הפלורידה-קיז. פוניש הוא למעשה השחיין הראשון שהשלים את המשחה מקובה לפלורידה, עם עזרים. (בשנת 1997 השחיינית סוזי מרוני מאוסטרליה השלימה גם היא את המשחה מקובה לפלורידה בעזרת כלוב נגד כרישים).

ניאד תמכה בהחלטת ראשי היכל התהילה הבינלאומי של השחייה (הגוף שאישר באותם זמנים את משחי המרתון) וטענה כי יש לפסול את המשחה של פוניש. ניאד, כבר אז עיתונאית וסופרת ובעלת קשרים, ובעלת אינטרס אישי ברור בנוגע למשחה, כתבה על פוניש כי הוא "אינו שחיין מרתון.. הוא לא שוחה לפי החוקים. הוא רק גימיק, ובעולם הספורט הוא רמאי".

פוניש תבע אותה על לשון הרע. הוא זכה כעבור חמש שנים בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ב 5,000 דולר. פוניש פרש בבושת פנים מהספורט ולא המשיך בקריירת השחייה שלו. בשנת 2000 הוא נפטר מבלי שהמשחה שלו זכה להכרה רשמית. ב-2017 קבעו בכירי היכל התהילה של השחייה כי פוניש לא זכה לכבוד אשר הגיע לו על הישגיו והוא צורף כחבר בהיכל התהילה בתור "שחיין מים פתוחים פורץ דרך".

התמודדות פיזית ובעיקר נפשית. שחיית מרתון. צילום: Shutterstock

קרב מילולי
ובחזרה לניאד: בשנת 2010, כשהיא כבר בת יותר משישים, החליטה ניאד לשוב ולנסות להשלים את האתגר של המשחה מקובה לפלורידה. מטרתה היתה הפעם לשחות ללא עזרים, לפי כללי שחיית המרתון כמשחה לא נתמך. הניסיון הראשון שלה באותה שנה בוטל עקב בעיית מזג אויר. עוד שני ניסיונות בשנת 2011 כשלו ודיאנה נאלצה להפסיק את המשחים הללו בגלל סיבות רפואיות ועקיצות של מדוזות ארסיות. גם נסיון רביעי בשנת 2012 הופסק באמצע הדרך.

הניסיון החמישי שלה לשחות מקובה לפלורידה החל ב 31 לאוגוסט 2013, והיא בת 64. ניאד חבשה מסיכה מיוחדת נגד מדוזות במהלך המשחה. ב-2 בספטמבר 2013, בחלוף 53 שעות מתחילתו, ניאד עלתה על החוף בקי-ווסט פלורידה והרימה את ידיה לאות ניצחון. היא טענה כי בכך היא קבעה שיא חדש, בתור השחיינית הראשונה ששחתה בהצלחה מקובה לארה"ב ללא עזרת כלוב נגד כרישים וללא תמיכה חיצונית.

כבר למחרת החלו לצוץ שאלות ותהיות מקרב קהילת שחייני המרתון העולמי, והחל הקרב המילולי בין תומכי ניאד לבין אלה שטוענים כי ההישג אינו יכול להיות מוכר כהישג רשמי.

בין הפערים אשר לא ניתן להם הסבר עד היום:
• חוסר במשקיפים ניטרליים ומקצועיים. שני המשקיפים במשחה צורפו רק בימים הספורים לפני המשחה לצוות, בגלל מחסור במתנדבים. הם לא עברו הכשרה מתאימה ולא היה להם ניסיון קודם כמשקיפים.
• במהלך 5 שעות באמצע המשחה (לאחר כ 30 שעות מתחילתו) ושוב כ-6 שעות בהמשך, ישנם חורים שבהם לא היה שום תיעוד של המשקיפים במסמכי המשחה, כפי שנדרש לצורך אישור המהלך התקין של המשחה. מה עשתה ניאד באותן שעות? אין לכך תשובה במסמכי המשקיפים.
• אי התאמות בהסברים שניתנו על ידי אנשי הצוות המלווים ביחס לאותן שעות חסרות בתיעוד.
• העובדה כי במהלך אותן שעות חסרות קצב ההתקדמות של המשחה היה מהיר באופן חריג ביחס לשעות שקדמו להן או מאוחר יותר כאשר שבו לתעד. את ההסבר לכך נתן הסקיפר בכך שבאותן שעות הם בדיוק נכנסו לזרם חזק ולא צפוי שקידם אותם מהר מכפי שתוכנן.
• חוסר בצילומים או קטעי וידאו ממהלך המשחה, שהם חלק מהתיעוד הנדרש.
• הסבר חסר ביחס למסכה וללבוש הלא תקני נגד עקיצות מדוזות. לבישתן והסרתן חייב עזרה ותמיכה מצד המלווים המהווה הפרה של חוקי התעלה. מעבר לכך שזהו ציוד לא תקני ולא הוצהר עליו מראש בחוקי המשחה.

ויכוחים, תככים, עימותים והכפשות

הוויכוחים, התככים, העימותים וההכפשות משני הצדדים נמשכים עד עצם היום הזה.

בימים אלה, לקראת צאת הסרט, פנתה דיאנה ניאד שוב אל האיגודים הרשמיים בבקשה להכיר באופן רשמי במשחה שלה, אך הפעם היא מבקשת לאשר אותו כמשחה נתמך. אם הדבר יישקל ואחד האיגודים אכן יאות לבקשתה, זה אולי יוכר לה כמשחה שהושלם בהצלחה, אך לא כמשחה תקני ולא כשיא עולם.

יש כאן תפנית היסטורית מעניינת, כי במקרה כזה של משחה נתמך היא תהיה השלישית בהיסטוריה. ומי הוא הראשון? וולטר פוניש כמובן. אותו השחיין שהיא כינתה בעבר כגימיק ורמאי.

ישנן לא מעט שחייניות ושחייני מרתון שעשו להם שם בספורט הזה בזכות הישגים מדהימים ופורצי דרך. הישגים שאינם עומדים כלל בספק ואין עליהם כל סימני שאלה. בין היתר ניתן למנות את לין קוקס, את שרה תומס, קלואי מקקרדל, את אליסון סטריטר ועוד. כל אחת מהן היא סיפור השראה שהיושרה שלהן אינה עומדת בספק ושהישגיהן ותרומתן לספורט עולים בהרבה על אותו המשחה מקובה לארה"ב. כמה נפלא היה לראות את אותן גיבורות מקבלות את הפרסום והכבוד העולמי שכל-כך מגיע להן.

אבל כנראה שסיפורים פשוטים על נשים נפלאות וישרות דרך זה לא החומר שממנו לקוחים סיפורים הוליוודיים.