לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן

אני מתעסק בענף הטריאתלון כבר 30 שנים. מאז שאני זוכר את עצמי, עוד באימון הראשון, תכנית האימונים הייתה עבורי כמו תורה שאין עליה עוררין. דבר נתון המחויב להתבצע בשלמותו. במשך כל הקריירה הארוכה שלי, נלחמתי על ביצוע של כל אימון ואימון.

לכתבות נוספות בנושא:
הבלוג של דן אלתרמן || למרות הכל, גם זה יחלוף
הבלוג של דן אלתרמן || זינוק בעלייה
הבלוג של דן אלתרמן || אימונים לאיש ברזל – סרט מלחמה

עוד כילד, בחופשות המשפחתיות, הייתי תמיד מבקש מההורים לקחת איתנו את האופניים, שאוכל להמשיך בתוכנית האימונים בניסיון לגנוב עוד אימון רכיבה או ריצה כשכולם עדיין ישנים. במהלך תקופת הלימודים, רן ואני היינו חוזרים מבית הספר בשעה 14:00, ב-16:00 כבר מתחילים את האימון בווינגייט (אחרי שכמובן סיימנו את כל שיעורי הבית) ומשם ממשיכים לאימון הבא וחוזרים הביתה רק לקראת השעה 21:30 לארוחת ערב ולישון.

דן אלתרמן מנצח בישראמן | צילום: צלמי שוונג

וכך למעשה ההתנהלות הזו המשיכה כל השנים, בשגרה וגם באירועי חיים משמעותיים. ביום החתונה שלנו, בירח הדבש, בלידות של הילדים, בחופשות המשפחתיות, כל אימון זה מלחמה. שגרת היום-יום בנויה סביב ביצוע תכנית האימונים ו"השתקת" השטן והפחד לפספס אימון, כאילו שרק עליו נשענת התוכנית.

יש שלושה סוגים של "ימי חופש" בתכנית האימונים:
יום חופש מובנה בשגרת האימונים – זה יכול להיות פעם בשבוע, פעם בשבועיים, פעם במחזור אימון. זה יום שידוע מראש ואני מתכוונן אליו. בדרך כלל זה יום שכולל סידורים, התארגנויות ולרוב עובר מהר מדי. ועל אף הידיעה, ההמתנה והציפייה ליום הזה, התחושה הזו של "להפסיד" יום אימונים, יושבת כל היום על הראש ומעיקה.

יום חופש מאולץ – יום חופש כזה מגיע כתוצאה מפציעה, מחלה, בדיקות/מחלות של הילדים ועוד כל מיני בלתמ"ים. זה יום חופש הכי לא חופשי שאפשר לקבל. מעבר לסיבה שנאלצתי לסטות מהתוכנית, ייסורי המצפון ותחושת המועקה של פספוס יום אימונים לא משחררת וחופרת מבפנים.

יום חופש מבחירה – יום חופש שמגיע מבחירה מלאה, מהבטן והלב פנימה. ללא שום ייסורי מצפון, מבלי להקשיב "לשטן" הזה על הכתף, מתוך הבנה מלאה שזה בסדר, זה מבורך ושום דבר לא באמת יקרה.

דן אלתרמן עם הילדים | צילום: פרטי

השבוע לקחתי לעצמי יום כזה. רעיון שעלה עוד במסע האחרון המשפחתי המדהים שלנו (שגם שם בחרתי בלב שלם – חופש) הצעתי לאורי, בננו הגדול, שנצא לקמפינג דייג. ברגע האחרון, החלטנו שבארי גם יצטרף. כל כך התרגשנו לפני, הכנו רשימות, קנינו את כל האוכל, העמסנו ציוד ויצאנו לדרך. היה מושלם!!!! 24 שעות מזוקקות באושר, עם הגברים של הבית, ובידיעה שאני עוד חייב ללביא פעם נוספת בהרכב גברי מלא!

אז אולי התבגרתי, אולי הזדקנתי, אבל בעיקר החכמתי. האימונים חשובים מאוד, אבל המנוחה המנטלית, והטענת מצברי האושר חשובים לא פחות ואפילו יותר.

וכמו שיהל אומרת, גמישות מחשבתית והנאה מהרגע.