בעוד כמה ימים הייתי אמור לזנק לאולטראמן צ'אלנג'. כבר ימים שאני בתחושת החמצה קשה והגוף מדגדג ורוצה להיות שם. כמו שכתבתי בבלוג האחרון, הפעם הראש מפקד וברור שזו ההחלטה הנכונה ביותר.
כשבועיים לאחר הישראמן לא הצלחתי לחזור לשגרת אימונים בשל מחלה. גם לאחר תקופה זו, הצלחתי לייצר רק שגרת אימון בסיסית מאוד של אימונים קלילים, לא סדירים, ובעיקר התמקדות בהתאוששות ממחלה.
היום, כ-4 שבועות לאחר התחרות האחרונה, אני בשגרת אימונים של "הסרת חלודה". כנראה שיש לזה קשר לאיש ברזל 🙂
תקופה מאוד אמביוולנטית, קצת מבלבלת ומתסכלת, אך לצד זה גם מעניינת ומלאת ריגושים לקראת הבאות.
מצד אחד הגוף טרי, אין כמעט סימני עייפות, בערבים אפשר לשבת ולגנוב עוד איזה חצי שעה של רביצה בסלון עם המשפחה מול הטלוויזיה.
פעם ביום לאכול איזה כדור גלידה (בגלידרייה מספר אחת בארץ) ובלי יותר מדי ייסורי מצפון, להתאמן בכיף ובלי לחץ מיותר.
טרם נקבע יעד ברור, והתוכנית בשלבי חשיבה ראשונית. סוג של התרגשות וציפייה באוויר.
מצד שני, הגוף מרגיש כבד, אפילו כבד מאוד. מרגיש שאין קשר בין האיברים. כל איבר בגוף זז לכיוון אחר ואין מה שיחבר הכל יחד. על תחושת קצב אין בכלל מה לדבר. והמטרה כרגע זה רק לסיים את האימון, וזה הישג לא מובן מאליו…
לא מבין איך לפני ארבעה שבועות סיימתי איש ברזל?!?!?!
אז יש קושי, ולפעמים גם תסכול, אבל מה שכרגע הכי דומיננטי עבורי זו עדיין אותה התלהבות לקראת השנה הקרובה. אותה התלהבות ששומרת אותי בתנועה תמיד, גם בחולי, גם בבריאות אני ממשיך לנוע קדימה, להיות אופטימי, ליהנות מכל שלב בתהליך, להבין שכל חלק כזה מרכיב פאזל גדול ושלם ולהבין שהכל קורה לטובה.
עונת 2023, אני מוכן, מתרגש ורץ קדימה. הולך להיות ממש מעניין.
בשם ה' נעשה ונצליח