כעקרון החלוקה של התארים הרשמיים בטריאתלון הולכת כדלקמן:

טריאתלון ספרינט – בוגר תיכון, תעודת בגרות, מזל טוב על סיום ההכשרה הבסיסית של ענף הטריאתלון. למדת והינך יודע עכשיו לשחות, לרכוב, לרוץ ולחבר (פחות או יותר) את שלושת הענפים הללו יחדיו. כל הכבוד.

טריאתלון אולימפי – תואר ראשון. המרחקים עלו, התחרות לוקחת כבר מעל לשעתיים, לא קל. אתה כבר נכנס למים עמוקים יותר, ללא חשש לטבוע, הינך בעניינים, שאפו על הרצינות שלך. גם ההוצאות הכספיות התחילו לעלות.

חצי איש ברזל – תואר שני. המרחקים כבר נהיו רציניים ביותר, הציוד שלך טוב ומקצועי יותר, אתה לימדת את הגוף לסבול במשך שעות ארוכות, לצרוח לעצמך בשקט B.A.M.A!

איש ברזל מלא – דוקטורט. השיא והקליימקס של ענף הטריאתלון. זהו, אתה מקצוען. שולט בכל הפרטים הקטנים של הפאזל הזה אשר נקרא ספורט סיבולת וטריאתלון למרחקים ארוכים, פיצחת את החידה, אתה בפסגת ההר של המקצוע, חיברת את כל החלקים.

רצים בישראמן, בדרך לדוקטורט | צילום: צלמי שוונג

לכן ובעקבות זאת, זכית באופן רשמי, בתג ליד שמך שילווה אותך לכל שאר ימי חייך. שתי אותיות שיגדירו את המאמצים שלך, את הוויתורים בחייך של השנים האחרונות ובראשם יום השבת, והמסע המטורף שעברת. שתי אותיות שיהיו מעכשיו תמיד לפני השם שלך וגם כאשר לא תגיד זאת בעצמך (ועדיף) אנשים בכל מקרה יידעו ויעריכו עם 'פששש' חרישי בליבם. האמת, בלי ציניות, מגיע לך. אתה כ-0.01 אחוז מהאוכלוסייה. ריספקט ענק. חבל רק שהתרוששת בדרך, או במקרה השני הינך כל כך אמיד שלא מזיז לך זוג אופניים נוסף ב-40 אלף ש"ח וכבר לתכנן את תחרות איש הברזל הבאה איפשהו בחו"ל.

אולטראמן – פרופסורה. ממש לא כולם ממשיכים להעמקה כל כך רצינית אחרי הדוקטורט. הרי בשביל מה? מה רע בלהישאר רק ד"ר? זה לא מספיק מכובד? למה לקחת יום סבל אחד שלא ברא השטן ולמתוח אותו לשלושה ימים רצופים ומלאים כאלה? הכל בסדר איתך? זו כבר רמה אחרת של מקצוענות, כישורי לוגיסטיקה, יכולת סבל וכמובן – חברי אמת ומשפחה תומכת אשר ילוו כל מטר בשלושת הימים המפרכים הנ"ל. הפרופסורים המשוגעים של הענף.

הפקת בוטיק – לא כמות, איכות
בדר"כ הפקה של אירוע ספורט מתארגנת למאות משתתפים באזור מוגדר אחד כמו אזור חוף ים מסוים (נגיד נתניה), קטע כביש צמוד שנסגר זמנית על ידי המשטרה וטיילת. ההכנה לקראת אירוע כזה הוא בהתאם.

אך לא בתחרות כמו האולטראמן, כאן המשחק הוא שונה לגמרי. מדובר בכ-30 משתתפים בלבד, כאשר לכל אחד ואחת שלושה מלווים צמודים שעליהם נספר בהמשך, קיאק ורכב ליווי, האירוע הוא רב-יומי וההפקה משתרעת מהכנרת עד אילת. האתגרים ההפקתיים כאן הם אחרים לגמרי.

הפקה מורכבת במיוחד | צילום: ניר עמוס

"המטרה שלנו היא קודם כל שהמשתתף לא יתעסק בכלום, חוץ מהאתגר של המסלול עצמו. לא בלוגיסטיקה, לא בלינה, לא בציוד. בכלום. שיהיה מרוכז אך ורק בתחרות", יגיד לי בהמשך אייל פרל, מארגן ומייסד אולטראמן צ'אלנג' ישראל.

קצת קשה להאמין, אבל בפעם האחרונה שבאתי לסקר ולכתוב (וגם להשתתף) באולטראמן היה בתחילת 2021 לפני כולה שנתיים. אך לצערי (או למזלי) הוא בוטל בגלל התפרצות וירוס קטן שעשה חתיכת אירוע סיבולת משל עצמו בכל העולם ושיתק גם פה בארץ הכל. הגבלת היציאה מהבית עמדה אז על לא יותר מ-1000 מטר, רוב מדינות העולם נחשבו "אדומות" ואירועים ספורטיביים היו אסורים ע"י משרד הבריאות.

לשבת בבית בגלל סגר הפך לנורמלי החדש, היו ימים שההגבלה הייתה לא להתרחק מהבית אפילו מעבר ל-500 מטרים, מה שהיווה בעיה קטנה להפקה, הרי האולטראמן מתפרש על 515 ק"מ… אז באחד מאותם ימים מטורללים כשהיה ברור שהמצב לא מתכוון להשתפר, הגיעה הודעת הביטול של התחרות לאותה שנה ויחד איתה גם אנחת רווחה פנימית כי לא באמת הייתי מוכן ורוב הסיכויים שלא הייתי מצליח להגיע לקו הסיום.

חזרתי קצת אחורה בזמן ונזכרתי שתחילת האימונים הספציפיים לאולטראמן התחילו ישר אחרי ההתאוששות מהישראמן והיו לי כ-9 חודשים… חודש לפני הD-day חציתי את אימון ה-200 לקראתו ונשארו אז שבועיים לטייפר. נרכבו בתשעת חודשי האימונים ההם כ-13,000 ק"מ עם 80 אלף מטר טיפוס, כ-600 ק"מ ריצה ונגמעו בשחייה 120 ק"מ, כאשר סגירת הבריכות אילצה אותי ואחרים להתאמן הרבה יותר בים. לפעמים זה הרגיש שהייתי היחיד בעיר אשר נמצא מחוץ לבית, ולפעמים זה היה נראה שחצי מהעיר שוחה בים כאשר התחילו להתיר טיפה את המגבלות. סה"כ נאספו אז כ-600 שעות אימון, שזה כמו 25 יממות רצופות – וזה עדיין לא הספיק!

גם 600 שעות אימון זה לא מספיק | צילום: ניר עמוס

בעיניי, ממקום מנוסה ובוגר יותר היום, אני מבין שרק כמה שנים טובות אחרי השגת הדוקטורט שהוא איירונמן מלא, אפשר להתחיל לחשוב (ולהתאמן בהתאם) לעליית המדרגה המשמעותית לקראת הפרופסורה המשוגעת הזאת. לא הייתי מוכן אז. אתגר סיבולת מטורף כמו האולטראמן דורש שנים רבות מאוד של עומק ברגליים. יש שיגידו גם בכיסים.

מספרים
מה שמוביל אותי לתאר בקצרה את מתווה המסלול והמרחקים של התחרות הזאת –
יום #1 – שחייה של 10 ק"מ בכנרת ואז ישר לאחר מכן רכיבה של 145 ק"מ ממלון גלי כנרת עד לצומת הלידו. עמידה בזמן קאט אוף של 12 שעות.
יום #2 – רכיבה של 275 ק"מ מצומת הלידו עד מלון דן נפטון באילת. קאט אוף של 12 שעות.
יום #3 – ריצת דאבל מרתון של 84 ק"מ ממלון דן נפטון באילת עד שדה התעופה רמון וחזרה, פעמיים. קאט אוף של 12 שעות.

כאמור, כל מטר מלווה על ידי שני חברים/בני משפחה צמודים. בשחייה על ידי קיאקים שההפקה דואגת להם ובנוסף סירת מנוע. בזמן הרכיבה על ידיי רכב ליווי שנמצא מאחורי הרוכב כדי לשמור ולהגן עליו בכביש הלא סטרילי של מתווה המסלול (לא סוגרים כביש בשביל 30 משתתפים ו/או חציית חצי מדינה) ובריצה על ידי רכיבה צמודה של אחד המלווים באופני שטח. המשתתף באולטראמן אחראי על רוב הלוגיסטיקה האישית כגון אוכל, מים, ציוד תיקונים, היגיינה וכו' ובשביל זה בעצם קיימים המלווים אשר עוברים את כל המסלול גם הם בעצמם! אי אפשר להתחיל או לסיים את האולטראמן ללא מלווים ולכן זה הופך את כל האירוע הזה לתחרות של צוות… של תא קרוב ביותר, מקצועי ונחוש.

אין אולטראמן ללא מלווים | צילום: ניר עמוס

העבודה והמאמץ פה משותפים, חוויה משפחתית יוצאת דופן. אם לחשוב על זה, אין הרבה הזדמנויות מיוחדות כל כך לחוות את כל ארץ ישראל כמעט, דרך הרגליים, עם המשפחה והחברים בפחות משבוע. מצליחת הכנרת (לפחות במרחק), רכיבה לאורך חצי מדינה, ים המלח, כמעט כל כביש הערבה ואז הסיום באילת.

המספר האחרון הוא על פרישה באמצע התחרות והסטטיסטיקה עומדת על 10% שלא מצליחים להגיע לקו הסיום…

סבלנות בעולם ממהר
את הפילוסופיה של אתגר סיבולת כמו האולטראמן מייצג אייל פרל בעצמו בסוג של דוגמא אישית. אחרי שנים רבות בצבא וככדורסלן (כולל נבחרת ישראל) בגיל 38 עבר לטריאתלון וצלח את הספרינט הראשון שלו. מאז כל שנה עלה קצת במרחק, שנה אחר שנה, התקדם אט-אט למרחק האולימפי, שנה לאחר מכן חצי איש, קיבוע המרחק הזה וכך בסבלנות ובהדרגתיות רק בגיל 45, שבע שנים לאחר הכניסה לענף, צלח את איש הברזל המלא הראשון וזכה ב"תואר הדוקטורט" הנכסף. בשיחה איתי יגיד שזו הדרך היחידה והנכונה לעשות את זה, הרי אנחנו בספורט סיבולת, לא? המילה סבלנות מסתתרת בתוכה.

אך לאדם הישגי כמו פרל גם איש ברזל מלא היה רק אבן דרך באמצעו של מסע ארוך ולקראת יום הולדת 50 הציב לעצמו מטרה לצלוח גם את האולטראמן. וכך, בפברואר 2017 יצאה לדרך תחרות האולטראמן צ'אלאנג' הראשונה עם 11 משתתפים. אייל אימץ את חוקי התחרות הרשמיים מפלורידה (ע"ע Ultraman Triathlon) כך שתהיה הכרה רשמית של האירוע בארץ, רתם רשת מלונות לאורך המסלול אשר תוכנן כ"מתגלגל" מהכנרת עד אילת, והרעיון היה לארגן את כל המעטפת למשתתף שלא יחשוב או יתעסק בכלום "חוץ מלשחות, לרכוב ולרוץ" ע"פ פרל. "רציתי שגם אני וגם המשתתפים האחרים יגיעו בסוף היום, הצוות ייקח מאיתנו את האופניים ואנחנו נעלה לחדר לישון להתכונן ליום הבא".

אייל פרל | צילום: ניר עמוס

כדרכו של עולם במסעות ארוכים האתגר הכי גדול חיכה מעבר לפינה, וכאמור הגיע בשנת הקורונה כאשר שבוע בלבד לאחר סיום ההפקה ב-2020 – המדינה נסגרה. כל האירועים שלאחר מכן בוטלו, על ספורטאים מחו"ל נאסר להגיע לארץ ללא אופק של חזרה לשגרה ונכנסנו לשנה וחצי של סגרים. האולטראמן בעצם הייתה תחרות הספורט האחרונה של אותה שנה אשר 'סגרה רשמית' את אילת והתחרות של שנה לאחר מכן עמדה בסימן שאלה, עד שבסוף התבטלה, כחודש לפני הזינוק.

חוזרים בגדול
השבוע, מ-1 עד 3 במרץ 2023, חוזרת תחרות האולטראמן צ'אלנג' להתקיים. ועל פי איך שזה נראה כרגע, הולכת להיות ההפקה הגדולה והמושקעת ביותר שקרתה עד כה, בפער. מתוך 26 שנרשמו במקור אך נפצעו במהלך האימונים, 13 משתתפים יזנקו בחוף גלי כנרת ביום רביעי, 1 במרץ בשעה 07:00 בבוקר – 9 ישראלים, 4 מחו"ל.

דן אלתרמן , זוכה האולטראמן לשנים 2019 ו-2020, אשר זכה גם במקום הראשון בין הישראלים באיירונמן טבריה האחרון-אליפות המזרח התיכון, וחודשיים לאחר מכן גם בישראמן (יחד עם דייגו ואן לואי) בפעם השלישית, היה אמור לנסות לשבור את שיא העולם שעומד על 20:56:15 שעות ואף לקבוע סאב 20, אך בגלל מחלה נאלץ לבטל השתתפות ממש לפני כמה ימים, אמר שינסה שנה הבאה.

מי יגיע לקו הסיום? | צילום: ניר עמוס

סיפור מעניין הוא של אבי לנגוס וחנוך נברי, אשר חוזרים לארוע אחרי ששנה שעברה לא עמדו בקאטאוף של היום השני (אך הגיעו לקו הסיום בשלושת הימים, פשוט לא קיבלו גביע) ועושים ניסיון נוסף השנה. לא מדובר אגב בילדים אלא בזוג חברים בני 65. לא קל.

ספורטאי מעניין נוסף אשר שווה לעקוב אחריו תוך כדי התחרות הוא הקנדי JD טרמבליי, אשר סיפר איך הטריאתלון הציל אותו מדיכאון עמוק. "פחד יכול להיות גירוי לאתגרים שלך או יכול לשתק אותך. ולמרות הכשלונות אני בוחר כל פעם מחדש לאתגר את הפחדים שלי". הבחור בן ה-37 סיים כמה מהטריאתלונים הקיצוניים בעולם, בינהם הEPICDECA שמורכב מעשרה (!!) אנשי ברזל ברצף בשישה איים בהוואי. את המירוץ הזה סיימו רק שלושה אנשים בעולם. כאמור, JD משתתף השנה באולטראמן צ׳אלנג' ומעניין יהיה לראות מה יבצע על המסלול.

התחרות השנה צפויה להיות בתנאי מזג אוויר לא קלים, חום של 31 מעלות ורוחות. כולם מוזמנים לעקוב אחר התחרות בלייב דרך האפליקציה FoxiFinder וברשתות.

"מי שיש לו איזה למה, יוכל לשאת כל איך" אמר ניטשה ואז הידהד אותו גם ויקטור פרנקל. אישית, למרות שאני מבין מאוד את ה"למה" של אתגר יוצא דופן שכזה, לא מבין עדיין בכלל את האיך. בהצלחה ענקית לכולם! אתגר הפרופסורה של הענף.