לכל הבלוגים של דן אלתרמן בשוונג

יהל לימדה אותי שהכל קורה לטובה, אני יכול להשפיע רק על מה שאני יכול להשפיע וכל השאר יתברר לטובה.

לאורך כל הקרירה הארוכה שלי, שבנויה מכישלונות והצלחות, היו לא מעט רעשי רקע. הם הופיעו בכיוונים שונים לאורך השנים, מהאנשים שהובילו את האיגוד בזמנו, חלק מהשופטים, חברי ועדה מקצועית, עסקנים קטנים וספורטאים.

חינכו אותי שאני "אשם", ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות.

למרות הקושי המנטלי, נצמדתי תמיד לאמת שלי, המשכתי לחלום, להאמין ולהשיג.

לענף הטריאתלון רן ואני הגענו בגיל 13. היינו קטנים וחלשים פיזית לעומת בני גילנו. מעולם לא היינו כישרוניים בענף. בשחייה היינו חסרי טכניקה, ברכיבה היינו חלשים פיזית וכנ"ל גם בריצה. לתחרויות שהגענו סיימנו בחציון השני במקרה הטוב. כל אלו רק נתנו לנו את המוטיבציה להמשיך לעבוד קשה יותר, להכניס עוד אימון ועוד אימון, לשפר טכניקה ולהתחזק פיזית.

עם השנים התחזקנו והשתפרנו, בזכות אותו כח רצון ואמונה בדרך, ולאט לאט טיפסנו בסולם הפודיום. ב-2001 זכיתי לראשונה באליפות ישראל. ב-2003 הייתי הישראלי הראשון שזוכה בניקוד אולימפי. ב-2005 הייתי הטריאתלט הישראלי הראשון שנכנס לסגל האולימפי המיוחד. ב-2006 כבר דורגתי במקום ה-26 בעולם אחרי כמה וכמה השיגים בתחרויות הגדולות בעולם, כמו 6 בגביע העולם בדרום אפריקה, עוד כמה פעמים בטופ 10 ובטופ 20 בגביעי עולם וכמה פודיום בתחרויות סבב. שמרתי על תואר אלוף וסגן ישראל לסירוגין עם רן, במשך 11 שנים ברציפות.

"בשחייה היינו חסרי טכניקה, ברכיבה היינו חלשים פיזית וכנ"ל גם בריצה" | צילום: ערן לוי

כל זאת נעשה בזכות עבודה קשה, התמדה וללא פשרות.

חזרה לסיפור שלשמו התכנסנו…

לישראמן 2023 זינקתי במטרה אחת, להוציא את הגרסה הכי טובה שלי.

מיד עם יריית הזינוק, לקחתי את ההובלה בשחייה , אחרי יציאה מהמים וחילוף מהיר, התחלתי את קטע הרכיבה 45 שניות בהובלה.

דן קוני ודן אלתרמן יוצאים מהמים | צילום: גיא דר

עם תחילת הרכיבה השופטת נצמדה אלי והזהירה אותי כל הזמן ללא שום סיבה.

למרות שנצמדתי לחוקים, מקפיד בצורה יתרה על כל דבר ודבר, ברגע שרירותי והזוי הגיעה אלי השופטת באזור ה-55 ק"מ בתוך הרכיבה והוציאה לי כרטיס צהוב.

למרות הבקשות שלי ממנה לבדוק שוב את המצלמות היא עמדה על שלה וגזרה עלי לעצור בתחנת ה"הפנלטי בוקס" לחמש דקות שלמות. הרגשתי בבת אחת ששודדים אותי ואין לי יכולת לעשות כלום. לקח לי כמה שניות להתעשת על עצמי, ובחרתי להמשיך למרות הכל. כמובן שכל התוכניות והאסטרטגיות השתנו, העליתי את הקצב במטרה למזער את הזנק.

לנקודת ה"פנטלי בוקס" הגעתי בסוף ההקפה הראשונה כשאני נמצא בהובלה של 4.5 דקות מהמקום השני. מצאתי שם שופטת נוספת לא מוכנה. היא לא ידעה שאני בכלל צריך להגיע ובטח שלא "פתחה" שעון על פי החוקה. לאחר 3 דק של המתנה (אני לקחתי זמן) ביקשתי לראות את השעון והיא בכלל אמרה לי שהיא מסתכלת על השניות בשעון שלה וסופרת. אולי הגיע הזמן שישקיעו מחשבה ואנרגיה בשיפוט מקצועי מחו"ל כמו ששוקדים שנה שלמה להביא מתחרים חזקים מחו"ל.

לבסוף שוחררתי לאחר שריציתי עונש גדול יותר מהנדרש.

נקודת הפנלטי בוקס | צילום: צלמי שוונג

לא עבר זמן רב וחזרתי להובלה, המשכתי בקצב גבוה מהתכנון על מנת לצמצם את הפער של אותה החלטה שרירותית לעצור אותי. למרות הרצון לשמור על מהירות גבוהה ולא לאבד זמן, מצאתי את עצמי מאט ללא הפסקה כשאני עוקף את ספורטאי החצי שכבר נמצאו על המסלול, צועק ומבקש מהם לקחת ימינה, עוקף אותם כחוק ובזהירות וחוזר למהירות שלי.

בקילומטר ה120 פלוס מינוס, הגיע ואן לואי הבלגי ועקף אותי. הוא בחר לעשות זאת תוך עקיפה על פס לבן, בניגוד לחוק.

כמה שניות אחר כך הגיע אליו צוות השיפוט, נצמד אליו ואמר לו משהו. ראיתי אותו מתמהמה ומאט, כשעקפתי אותו הוא אמר לי שפסלו אותו. התבאסתי בשבילו, אחרי כל מה שהוא עבר. הוא עקף אותי בחזרה ופתח עלי פער.

לא כל כך הבנתי את ההשלכות באותו הרגע והחלטתי שוב להיצמד לתחרות של עצמי.

10 קילומטרים אחרונים, הוא פתאום היה ממש לפני, בקצה העלייה, הצלחתי לצמצם והגענו לשטח ההחלפה ביחד.

"המשכתי בקצב גבוה מהתכנון על מנת לצמצם את הפער של אותה החלטה שרירותית לעצור אותי" | צילום: צלמי שוונג

אחרי חילוף מהיר מצאתי את עצמי יוצא לריצה לפניו, ואחרי כמה מאות מטרים הוא עקף אותי ואמר לי שהוא פסול ואני המוביל.

בחרתי להתרכז בתחרות שלי, כשאני מבין ששוב צריך לבצע חישוב מסלול מחדש ולנהל תחרות אחרת, מאחר וידיעה כזו לגמרי טורפת את הקלפים ביחס לניהול הריצה.

ברור היה שאילולא העונש ההזוי שקיבלתי התחרות הייתה נראית לגמרי אחרת, הדינמיקה של התחרות הייתה שונה והייתי קובע שיא ישראלי חדש.

עם סיום התחרות, בחרתי לנהוג בדרך שלי. לא התלהמתי, לא התפרצתי, המשכתי לפרגן ולקבל את המצב כפי שהוא. לרגע לא עלתה במוחי המחשבה להתעסק בתחרות של מישהו אחר.

"עם סיום התחרות, בחרתי לנהוג בדרך שלי. לא התלהמתי, לא התפרצתי, המשכתי לפרגן ולקבל את המצב כפי שהוא" | צילום: צלמי שוונג

הדבר היחידי שרציתי היה לטהר את שמי, להוכיח בראש ובראשונה לעצמי ולמשפחתי, שלא עשיתי דרפטינג ואחר כך גם לעולם. אחרי התייעצות ראשונית עם השופט הראשי, הבנתי שלא אקבל את חמש הדקות שנגזלו ממני בחזרה. ובכל זאת בחרתי לשלם את ה-200 ש"ח ולהגיש ערעור לצורך הסרת הערת הדרפטינג.

בדיעבד הבנתי שהבלגי הגיש גם הוא ערעור. לכמה שניות הרהרתי עם עצמי אם אני צריך להתערב, הרי הוא עבר על החוק!! הוא יצר לעצמו יתרון משמעותי בכך שהוא לא האט את הקצב ובחר לעקוף כנגד החוק ולסכן את שאר המשתתפים. אני כן האטתי, אני כן התעכבתי.

אבל לאחר מחשבה שניה, קיבלתי את ההחלטה שגם הפעם, אני עסוק בי וביושרה שלי בלבד. כזו שמאפשרת לי להביט בעיני ילדיי בגאווה עצומה.

בוועדת הערעורים הוחלט פה אחד ובצורה חד משמעית שלא עשיתי דרפטינג. כל הסרטונים, כולל זה שצולם בזמן שנשרקה לי השריקה ההזויה והתקבלה ההחלטה השרירותית להוציא לי כרטיס צהוב ו"לשדוד" ממני את הבכורה, הוכיחו את זה!!!

"בוועדת הערעורים הוחלט פה אחד ובצורה חד משמעית שלא עשיתי דרפטינג" | צילום: צלמי שוונג

גם הפעם קיבלתי אישור שיהל צודקת (אל תצטטו אותי בפניה 😊). בוועדה עצמה, העיד והוכיח את חפותי, המשקיף שנכח באוטו במהלך הרכיבה, שתיעד וצילם את כל הרכיבה. אותו בחור מלפני כמה שנים (2019) שהוביל את השיימינג הכי גדול שהיה נגדי, בפוסט קשה ועצוב שנקרא "צדק צדק תרדוף", בלי שהיה בו שום צדק, אבל בהחלט הייתה בו רדיפה. דווקא הוא, עמד לזכותי וטען בצורה הכי ברורה, שהתחריתי באופן הוגן, ספורטיבי וחוקי.

בסוף הוועדה, הוא פנה אלי, התנצל על הימים ההם. התנצל והבין כמה רע אפשר לגרום לאדם מבלי לדעת את האמת. כמה כוח יש למילים הרסניות שיש בידם לפגוע בתדמיתו של אדם ובנפש שלו ושל בני משפחתו. בחרתי ללחוץ לו יד, לחבק אותו ולהסתכל קדימה. כי זה אני ואף אחד לא ישנה אותי.

אם הייתי צריך "לאבד" 5 דק מהתחרות, ולוותר על שיא המסלול, בשביל הרגע הזה, אז באמת שהכל לטובה.

אני בחרתי לקבל את העונש, בזמן אמת, למרות שידעתי בצורה חד משמעית שלא הגיע לי. אני עמדתי חמש דקות (אפילו יותר בגלל חובבנות שיפוטית) בזמן שראיתי את כולם ממשיכים. ומי שיודע מה זה להיעצר באמצע מירוץ, מבין שזה נזק מנטלי גדול הרבה יותר מחמש דקות, וכל זה על לא עוול בכפי.

ישראמן 2023, בחרתי שוב לסיים את התחרות ולא להתלהם, לא להשמיץ אף אחד, בטח ובטח לא בקו הסיום, מול הקהל המדהים. באותה הדרך התנהלתי כשראיינו אותי בערוץ 5. פרגנתי לכל העוסקים במלאכה וליריבים שלי במסלול הזה. לא התעסקתי בתחרות של ואן לואי, לא בפסילה ולא בביטולה. לא החרמתי טקס ולא באתי לחנך אף אחד. הסתכלתי על עצמי, בביטחון מלא וגאווה גדולה על הדרך שלי. וכך אני מצפה מכולם.

ואין לי ספק שיהיו כאלה ששוב יצקצקו, ששוב יחליטו עבורי מה עשיתי או לא עשיתי, שינהגו בבריונות וירשו לעצמם להיות גיבורים מאחורי מקלדת כי צבא האויבים שלי חי ונושם, בעיקר אחרי כל הישג מרשים.

נכון זה מכעיס אותי, אבל אני גם מבין שלכל אחד יש את האמת שלו ולבסוף הדברים מסתדרים תמיד לטובה (ושיהל תמיד צודקת). אני בוחר להתקדם קדימה, לשחרר את הכעס ולצאת לאימון טוב. אני מאמין בצדק ואני אמשיך לרדוף אותו.

הפודיום בטקס הסיום | צילום: גיא דר