כהקדמה נסביר את השם הכפול והטיפה מבלבל. לכבישונים הרייסרים אשר רשומים באיגוד האופניים יש את טור אילת (מרוץ דו-יומי הכולל מקצה נגד השעון ואת הרכיבה המרכזית). לטריאתלטים, לכבישונים הלא תחרותיים וללוחמי סוף השבוע יש את הגראן פונדו – רכיבה ארוכה ואתגרית ביום שבת של 139 ק"מ עם 1,300 מ' טיפוס – תחרותית לרייסרים ולא תחרותית עם רכיבה בקצב אישי לשאר.
הגראן פונדו בהפקתו של הראל נחמני הוזנק מאילת יום לפני גמר המונדיאל (אך לא בגלל זה הדמיון, תיכף אסביר) ומומן בחלקו על ידי משרד התיירות ועיריית אילת, שזוכה בימי החורף במספר אירועי ספורט סיבולת בשטחה – טריאתלון אילת, הגראן פונדו, המרתון המדברי, משחה הים האדום וכמובן הדובדבן שבקצפת – הישראמן, אליפות הארץ המסורתית באיש ברזל.
הכי קרוב למשחק כדורגל
רבים שאלו אותי איך מתבצע מרוץ כביש ואיך הוא עובד, במה הוא שונה מרכיבה בטריאתלון? ובכן, הוא שונה כמעט לחלוטין. הדימוי הכי טוב שאפשר להביא הוא שאם רכיבה בטריאתלון או באיש ברזל דומה לריצת מרתון שבה צריך להחזיק מאמץ אחיד וקבוע למשך זמן, מרוץ אופני כביש דומה יותר למשחק כדורגל בו יש הרבה פיקים של ספרינט וביניהם מנוחה.
הפיקים במרוץ אופניים הם ההתקפות, הבריחות והניסיונות להחזיק דבוקה (פלטון) שמנסה בכל דרך לנער אותך. כל אלה קורים בפתאומיות, בלי שום הכנה או התראה מראש לכן אתה כל הזמן דרוך להפציץ לפתע ב-500-400 וואט (הכוח שמייצרים בדיווש) למשך דקה או שתיים. זה שורף את הרגליים יותר ויותר בכל פעם שזה מתרחש, ממש "שריפת גפרורים" עד שהקופסה מהם מתרוקנת. ברכיבות ארוכות של טריאתלון המפתח הוא לא לעבור את סביבות ה-250 וואט (משתנה על פי משקל הרוכב אבל פחות או יותר), בעיקר לא בעליות – היכן שבמרוץ כביש מתרחשים רוב ההתקפות. הכל כדי לשמר מנוע וכוח בשרירי הרגליים על מנת לא להישרף מוקדם מדי, הרי בטריאתלון יש ריצה אחרי הרכיבה. לעומת זאת במרוץ כביש, אין שום "מאמץ קבוע". באותו זמן של רכיבה, יש עשרות פיקים של מאות וואטים, ממש ספרינטים, כמו במשחק כדורגל.
רגעי ה"מנוחה" הם כאשר אתה תופס רוכב או דבוקת רוכבים, מסתתר מאחוריהם ונותן להם "לחטוף" את כל הרוח. אלה הדקות שאפשר לרכב ב-30 עד 40 אחוז אנרגיה פחות – להתאושש קצת, לשתות מים או לפתוח ג'ל. ואז שוב, התקפה פתאומית או בריחה שמאלצת אותך להפציץ וואטים בפעם המי יודע כמה ולהעלות את הדופק ל-170 פלוס.
לא רק שזה אופי תחרות אחר, מרוץ כביש דורש גם אימונים אחרים.
לכן, אני לא מופתע שאחרי שנה של אימוני טריאתלון לקראת המלא בטבריה ובישראמן, ההשתתפות בטור אילת השנה הייתה לי לא קלה ולוקח לי כאן יותר משבוע להתאושש. מצד שני, איזה אימון נהדר זה היה!
לייק לנובה, להפקה ולסופ"ש כולו
ההגעה לאירוע הרכיבה הזה מתרחשת בחמישי ובשישי. התאספות וקבלת ערכת משתתף במלון "נובה לייק" (שם מוזר מאוד למלון), בערכה שמו לנו 2 בקבוקי שמן של ג'ו (גאוני), חטיף אנרגיה, בייגלה חלבון קראנצ'י (טבעוני!) וחולצת משתתף שמאוד אהבתי השנה בגלל לוגו די מגניב (גרפיקה דו מימדית של מגמת הטיפוס בגראן פונדו, כמה פשוט ככה יצירתי).
האירוע כולו מושקע מאוד, מופק היטב, כמעט הכל מרגיש מתוקתק, חגיגי אבל גם רגוע. הראל נחמני מפיק אירוע "גראן פונדו" בפעם המי יודע כמה וכל שנה יש לקחים שמופקים מהשנה הקודמת. הגיעו השנה כ-500 משתתפים מכל הגילים והרמות, כולל כמה עשרות שהגיעו מעבר לים, מכ-10 מדינות שונות. הפעם הגיעו גם עשרה עיתונאים-רוכבים מחו"ל לסקר את האירוע למגזינים שלהם במימון משרד התיירות, אני מניח שמתוך אינטרס למשוך משתתפים נוספים מחו"ל בשנים הבאות – רעיון נהדר לרוכבי הגולה שנמצאים עכשיו בפגרת חורף. רק באילת הרי עדיין סוג של קיץ…
לפי מה שהבנתי וקראתי מקטעי עיתונות שכבר יצאו, הם מאוד התרשמו ויש דיבור על הבאת אליפות הגראן פונדו העולמית באחת השנים הקרובות לכאן, למסלול הזה באילת. אולי אפילו כבר בשנה הבאה.
טריאתלטים!
עם כל הכבוד לרוכבי הכביש (ויש המון), אני מצהיר בעוז שאולי נמצא הסופ"ש המושלם והחווייתי ביותר לאימון טריאתלון בתקופת החורף, אם לא בכל השנה. קבלו הצעה, לטריאתלטים בלבד: נחיתה רכה באילת ביום חמישי אחה"צ. למחרת השתתפות במרתון המדברי אשר מתרחש ביום שישי (10 ק"מ או חצי), אחריו הרכיבה המדהימה והמאתגרת (בשבת) של הגראן פונדו ושחייה בים האדום כהקדמה של הסופ"ש הזה או כשחרור (אני עשיתי גם וגם). סופ"ש אימוני טריאתלון נהדרים, יוצאי דופן, בטבע פראי ולדעתי אידיאלי לקראת הישראמן שמתרחש חודש ושבוע לאחר מכן.
טור אילת התחרותי – לא לבעלי לב חלש
כאמור הטור מחולק ליומיים, קטע ה"פרולוג" ביום שישי של נג"ש קצר (3.4 ק"מ על מסלול ההמראה של שדה התעופה הישן) והגראן פונדו התחרותי (רכיבה בדבוקות ודירוג סופי ע"פ רמות של ליגת איגוד האופניים – עלית, פרו רמה 1, מאסטרס רמה 2 ו3, ג'וניורס, טנדמים, נוער וקדטים) ביום שבת.
קטע הנג"ש לא דומה לכלום. איפה עוד נותנים אול אאוט מנוהל במשך 5 דק'? אני מתאמן תחת אחד ממאמני הרכיבה הטובים בארץ ובחיים לא נכתב לי אימון כזה. כן אינטרוולים של חצי דקה, דקה. אבל 5 דק'? של 340 וואט / 5.3 וואט לקילו? רק בפרולוג כמו זה של טור אילת.
מציין לטובה את השינוי שקרה השנה שבו המרחק גדל מ-1.2 ק"מ שהיה בשנה שעברה (קצר מדי) ל-3.4 ק"מ השנה. אז בשנה הבאה המרחק יגדל אולי ל-10 ק"מ? אפשר להביע תקווה קטנה? כדי שאז יגדל הסיכוי לזכייה גם לאלה שהם לא ספרינטרים אימתניים מגודלי ארבע ראשי? בכל אופן, חוויית הנג"ש של המקצה הזה נפלאה ומהווה אחלה "חימום" לקראת היום למחרת.
למחרת מגיע, ובו קורה אפילו חימום כפול (והמבין יבין) וב-7:10 בדיוק, כפי שהיה רשום בלו"ז המקורי, הגראן פונדו מוזנק. גיים און. יום הרכיבה המטורף הזה מתחיל ב-50 ק"מ סופר מהירים על כביש הערבה שנסגר ע"י המשטרה, עובר את שדה התעופה החדש "רמון", פארק תמנע, יטבתה ואז מגיע ההיילייט הראשון של המסלול וזו הפנייה שמאלה לכיוון העלייה האימתנית (למי יותר, למי פחות. לי יותר) של מעלה קטורה והר עיט. 4.7 ק"מ של טיפוס קבוע בשיפוע ממוצע של 6.5 אחוז עם פיקים של 11 אחוז. הנוף כמובן שמתגלה ככל שעולים למעלה – מטורף. אין מילים. בערך כל הנגב נפרש מול העיניים.
בהגעה לפסגה ממשיכים במסלול של רולינג הילס עם מגמת עלייה, עוברים את נאות סמדר עם המגדל הייחודי שלו, חוצים בשיזפון את קו הסיום של הג'וניורס (לשיריונרים – חוויה נוסטלגית) וממשיכים שמאלה על כביש 12 לכיוון שדה התעופה של עובדה. מכיוון שהכבישים ריקים וחסומים ופיזור הרוכבים כאן היה כבר די רחב, ההרגשה היא ממש של חציית המדבר. חוויה ייחודית ונפלאה לחובבי טבע פראי, בתולי כמעט, של מרחבים פתוחים. יש משהו מנקה מאוד ברכיבה מדברית.
קו הסיום של המאסטרס הוא בנטפים, של הפרו והעלית הוא חזרה באילת בשדה התעופה הישן למטה, צמוד לאזור המלונות וקו הים.
היילייט נוסף ומיוחד של המסלול הזה הוא 30 הקילומטרים האחרונים שלו, כאשר אתה כבר גמור, מרוקן ועייף אחרי שלוש עד חמש שעות רכיבה, ואז כמתנת פרידה מתוקה אתה זוכה ל-30 ק"מ שלמים של מגמת ירידה מטורפת מנטפים כל הדרך למטה לאילת. הקצה-של-הגבעול-של-הדובדבן-שעל-הקצפת-שעל-העוגה. ירידה מדהימה אחרי יותר מ-100 ק"מ של הנעה עצמית מאתגרת חוצת מדבר וחצי מהנגב הדרומי. כמובן לאנשי הברזל שרגילים לרדת את נטפים בריצה, פתאום לרדת אותה במהירות של 80-70 קמ"ש, לאפשר לרגליים סוף-סוף מנוחה וליהנות מהנופים המדהימים של המפרץ והשבר הסורי-אפריקני שפתאום נגלים מול העיניים זה תענוג יוצא דופן.
עם זאת, דווקא אז, כאשר אנחנו עייפים ומעורפלים מיום רכיבה ארוך, חשוב לשמור על ריכוז כפול בסיבובים ובירידות התלולות. קל לשכוח שצריך להאט לפני ההגעה לעיקול, בעיקר כאשר נמצאים באופוריה שהמירוץ תיכף יסתיים.
האושר שבמרדף
הייתי מחלק את הגראן פונדו לארבעה חלקים:
– טיסה מישורית של 50 ק"מ על כביש הערבה
– העלייה של מעלה קטורה ותחילת ה"עבודה"
– כ-80 ק"מ של רולינג הילס עם עבודה רצינית ובעצם "עומק המירוץ"
– גראנד סיומת בק"מ ה-105 ותחילת ה"קינוח" של ירידה ארוכה בת 30 ק"מ מנטפים עד למטה חזרה באילת באזור המלונות, חציית קו הסיום בשדה התעופה הישן על אחד ממסלולי ההמראה, מתחת לשער הסיום החגיגי.
– כבונוס, הייתי מוסיף גם את ארוחת הפינוק שחיכתה לנו בפארק סמוך עם מרק חם ומפנק, פסטה, בירה וטקס הסיום.
כל הכבוד לסקוואד
ייצוג מדהים היה לקבוצת טריהארד של גל תיכון ובעיקר לחבר'ה של הסקוואד שהגיעו כ-20 רוכבים לייצג את ענף הטריאתלון. שמחתי מאוד לראות אותם, גם כחברים ואנשים אהובים, וגם כטריאתלטים שיצאו מאזור הנוחות שלהם וקפצו לחוות תחרות אופניים נטו. כאמור, אפשר לראות את הגראן פונדו כאימון אופניים נהדר.
מחווה חברית יפה נצפתה בין ירון ליטן וחן יהלום כאשר הראשון חטף פנצ'ר כבר בקילומטרים הראשונים של המרוץ והשני בלי להסס עצר ועזר לו לתקן ולחזור למסלול. עם זאת, ה"רכבת" כמובן המשיכה (הדבוקה המרכזית), מה ששינה לשניהם את התכנון המקורי של הרכיבה התחרותית הזאת. מצד שני, זכו ברכיבה אישית מאתגרת ובכמה נקודות זכות בגן העדן של האופניים. הקארמה יום אחד תחזור לטובתם…
סיכום
הרפתקה מדהימה ויוצאת דופן, מרוץ שמהמם ביופיו המדברי, מסלול מושלם לרכיבת 'גיבורים' והשנה גם היה מהיר יותר בקמ"ש וחצי משנה שעברה. יצא שחציתי את קו הסיום כ-8 דק' אחרי דבוקת הפרו שלי שהצליחה לנער אותי קצת לפני נטפים, בזמן כולל של 3:44 ש', עם קצב ממוצע של 37 קמ"ש. חציתי את קו הסיום מרוצה, גמור (!) אך עם הרגשת סיפוק אדירה של מישהו שעבר הרגע הרפתקה ויצר זיכרונות שיהדהדו. סופ"ש מומלץ ביותר, לרוכבים בכלל ולטריאתלטים בפרט ואני כבר מצפה לשנה הבאה כדי לוודא עם עצמי שוב – שאני לא במרדף אחר האושר, אלא שוהה באושר של המרדף.