בבלוג הזה אסכם את השתתפות שלי באליפות אירופה בריצת 24 שעות. את הסיכום אני כותב פחות מ-48 שעות לאחר סיום המרוץ, כשהזיכרונות עדיין צרובים, חלק מהחוויות כבר לאחר "עיכול" ולחלקן ייקח עוד הרבה זמן.

למה הגעתי לכאן?

את פורמט ריצת 24 שעות (בדרך כלל בהקפה שטוחה של כ-1.5ק"מ) הכרתי מאז שנכנסתי לעולם הריצות למרחקים תלת-ספרתיים עם קידומת 2, עם ספרטתלון 2015. לז'אנר הזה נמשכים רצים שאוהבים לרוץ גם הרבה וגם מהר. ואכן יש חפיפה יפה בין משתתפי ומנצחי הספרטתלון ומרוצי 24 שעות. ההזדמנות הראשונה עבורי להשתתף באירועים כאלו החלה כשגלעד ודגנית קראוז ייסדו את הספרטניון בו השתתפתי 3 פעמים.

מרוצי 24 שעות נפוצים מאוד בכל העולם (רק בגרמניה למשל יש מעל ל-10 כאלו בשנה) וכמעט לכל מדינה יש אליפות רשמית, וכמו כן קיימות אליפויות יבשתיות ואליפות עולם מטעם איגוד האולטרה העולמי. בשנת 2020 וב-2021 תכננתי להשתתף באליפות אירופה/עולם אולם הן התבטלו בגלל קורונה. המשכנו להתעקש ולהשתתף השנה באליפות אירופה באיטליה.

אריאל רוזנפלד בטקס המשלחות באליפות אירופה | צילום: באדיבות אריאל רוזנפלד

הכנות למרוץ

המאמן שלי ליאור זך-מאור ואני צוברים חוויות משותפות כבר למעלה מעשור. למרחקים שמעל ל-100 ק"מ כמעט ואין ספרות מקצועית כפי שקיימת בריצות מרתון למשל וההכנות מתבססות על הניסיון המצטבר, איסוף מידע מרצים אחרים, והרבה מאוד ניסוי וטעיה על עצמי. ההכנות למרוץ השנה היו לצד עומס גבוה מאוד בחזיתות אחרות בחיים שלי וליאור ידע לשמור על איזון בין הכנה ראויה ומאתגרת, ועם זאת שפויה (יחסית..) ומשתלבת בחיים. בסך הכל קילומטרז' שבועי גבוה וכמה "מחנות אימון מהבית" של יום-יומיים (למשל 5 כפול 20 ק"מ בשישי-שבת).

המשתתפים במרוץ

הרצים הטובים באירופה, כולל שיאן העולם, אלכסנדר סורוקין ששבר גם כאן את השיא העולמי (שלו), מנצחי ופודיומי ספרטתלונים קודמים (בודיש מהונגריה, דן לאוסון מאנגליה, פטרישיה מפולין ועוד) – תענוג להיות לצידם במלון, בחדר האוכל ובמסלול. לספוג מהחוויות שלהם גם כשהם מצליחים וגם כשהם "מתפרקים".

התזונה של אריאל לקראת המרוץ ודגל ישראל שילווה אותו בסיום | צילום: באדיבות אריאל רוזנפלד

הריצה שלי

אפשר לחלק את הריצה שהיתה ל-3 חלקים עיקריים:
1. 10 שעות ראשונות – הכל מעולה, מרגיש נפלא, קצב לא מהיר מהתכנית, דופק נמוך משמעותית מהמגבלה, אוכל, שתיה לפי התכנית. נפלא.

2. 4 שעות הבאות – מרגיש שמשהו לא בסדר קורה. כאבים באזורים בפריפריה – בטן, צד, כתף. אני מרגיע את הקצב ומוריד עוד דופק. כלום לא עוזר. מבין שצריך לחשב מסלול מחדש אחרת זה יגמר רע.

3. 10 שעות אחרונות – מגדיר 2 מטרות חדשות מכאן ועד הסוף – לעבור 200 ק"מ ולהתמודד במשך הרבה זמן ותשישות עם ההתקדמות. אני משנה את יחס הריצה/הליכה מ-25/5 ל-21/9 ומתמודד לאורך שעות ארוכות מאוד עם החזרה לריצה בכל פעם.

לא היה איזשהו עניין בריאותי/בטיחותי, וגם לא סיכון לפציעה. "רק" סבלתי. ועם ההתמודדות הזו רציתי לצאת. כ-3 שעות לסוף הבנתי שגם בהליכה איטית עד הסוף אעבור 200 ק"מ וכך עשיתי. בשעון שלי 206.5, פספסתי הקפה אחת עם הצ'יפ אז יצא קצת פחות 204 או 205, לא בדקתי.

אז איך היה?

כ-24 שעות לפני ועד לכ-48 שעות אחרי מרוצים כאלו אני נכנס ל"בועה" ונוכח ב-100% במקום ובחוויה. לפני שנהגתי את הדרך חזרה מורונה לשדה התעופה מילאנו, כתבתי בפייסבוק את התחושה בה התעוררתי באותו הבוקר שמסכמת גם עכשיו את התחושות שלי:

"204 ק"מ באליפות אירופה בריצת 24 שעות
רחוק מהשיא האישי שלי, מהתוצאה שרציתי ומאיך שהריצה התפתחה בחצי הראשון
ולמרות זאת אני מאושר ומכיר תודה על כל כך הרבה דברים ועל כך שאני בכלל כאן. כספורטאי בגילאי 15-18 לא הצלחתי להגיע לאליפות אירופה. החיים מזמנים דברים נפלאים ומפתיעים בגיל 49.
על כך שיכולתי להתאמן כראוי בחודשים האחרונים בתכנית מאתגרת ויצירתית של ליאור זך-מאור. תודה!!!
על החוויה בארגון כל כך מקצועי ויחד עם זאת, אישי ומשפחתי.
על כל החברים/ות שאני מכיר ממרוצים בינלאומיים אחרים ושראינו כמה התגעגענו אחד לשנייה.
על כל החברים החדשים מכאן.
על כך שבאמצע הדרך, כשהבנתי שמשהו לא עובד לפני התכנית המקורית, לא הפסקתי, אלא שיניתי את היעד (מעל 200 ק"מ) ועבדתי מאוד קשה בשבילו, בגוף ובנפש ב-10 שעות האחרונות.
ורונה, היית כל כל טובה אלי. כבר מתגעגע.
עד הפעם הבאה"

אריאל (משמאל) עם מיסראד מבוסניה | צילום: באדיבות אריאל רוזנפלד

כמה רגעים בלתי נשכחים מחוץ לריצה בסדר כרונולוגי:
1. יום חמישי, האוטובוס של הקרואטים מגיע למלון. פאולה רצה לקראתי בצרחות שמחה. כאילו לא עברו 5 שנים מאז ספרטתלון 2017 (ראו טור שכתבתי על כך כאן בשוונג).

2. יום חמישי, ריצת טיול עם פאולה בורונה היפיפייה. ראינו את כל האתרים התיירותיים של העיר (הבית של יוליה, הארנה וכו') כשהמרחק מאחד לשני פחות מקילומטר.

3. יום חמישי. מיסראד מבוסניה ניגש אלי בארוחת הערב ואומר שהוא מכיר אותי מאתר Greatveganathletes. מאותה נקודה היינו הרבה זמן יחד ונשמור על קשר.

4. יום שישי. ארוחת בוקר יחד עם הקרואטים. ורוניקה (27 שעות בספרטתלון 2017) מתעניינת מאוד בישראל ואני ממליץ לה לקרוא את Startup nation. היא מורידה אותו כך שתוכל לשמוע במהלך המרוץ.

5. יום שישי. תדרוך לפני המרוץ עם כל המידע הלוגיסטי, חוקים וכו' סופר מקצועי ועם זאת חם וביתי.

6. יום שישי. אירינה קובל (רצת אולטרה מדהימה בת 64 שעלתה לארץ לפני כמה חודשים והתאמנו קצת יחד, היא היתה אלופת אירופה ב-2006 בתחרות שהתקיימה גם כאן בורונה) מגיעה למלון שלנו ופוגשת את חברותיה לריצה מהעבר, הן בוכות מהתרגשות של חברות אמיצה ומפגש אחרי הרבה שנים ואני בוכה איתן.

7. יום שישי. הסעה לטקס הפתיחה, מצעד משלחות, צעידה עם דגל ישראל מונף גבוה, מחיאות כפיים למשלחת מאוקראינה, שירת ההמנון האיטלקי ואחר כך Polare. כיף כל כך.

8. יום שבת. הסעה לאצטדיון התחרות, גשם קל שנהפך למבול. כל הרצים מכונסים מתחת לאוהלים שלהם. בפעם הראשונה זינקתי עם מעיל גשם למרוץ. אחרי שעה הכל הפסיק.

9. מהלך התחרות – שמעתי לפחות 100 פעמים Go Israel ולפחות 100 פעמים Go Vegan.

10. יום שבת, אחד המארגנים ניגש אלי ושאל אם אני ניצחתי את 100 מייל חומת ברלין ב-2016 (הוא השתתף). בכל פעם שהתראינו מאז החלקנו ידיים. היו לפחות 50 פעמים כאלו.

11. יום ראשון, שעות לילה מאוחרות. מגיע לתחנת ההזנה של המארגנים (מים, קולה, תה, בננות וכו׳) ומבקש Dopio (אספרסו כפול). כל כך טוב. חזרתי על זה לפחות 5 פעמים. איטליה במיטבה.

12. יום ראשון, אשתו של הרץ מסלובקיה (חלקנו את אותו האוהל) מגיעה ולא מפסיקה לעודד.

13. יום ראשון, סיום המרוץ. 100 מטר אחרונים יחד עם ורוניקה. לשנינו התוצאה היתה רחוקה ממה שרצינו ועם זאת, שנינו נהנינו כל כך.

צילום מסך הגרמין שלי. התג של הריצה הוא "טירוף מוחלט"