את הטור הזה כתבתי בכנרת תוך כדי השחייה בטריאתלון ספרינט במסגרת משחקי המכביה. גם לכם הרעיונות הכי טובים קורים בספורט? באופן קבוע תוך כדי ריצה בטיילת נופלים הרעיונות הכי טובים, הפאנצ'ים שאני ממש מתאמצת לא לשכוח ולפעמים אני פשוט לא מבינה איך אין לי איזה שומר רעיונות לכל ההשראות שקורות לי בזמן ריצה ,רכיבה ושחייה. אגב במכון כושר אין לי אף פעם השראות וזאת מסיבה מאוד פשוטה. כמות הבנים הנאים במכון מוציאה אותי מריכוז והנה עוד סיבה לתת ניקוד לספורט הסבולת על פני מסיחי הדעת של המכון כושר.
לטריאתלון בכנרת הגעתי כמו שנראים חיי בתקופה הזאת, מכינה תיק, קובעת עם חבר ספורטאי יציאה בשעה שלוש לפנות בוקר מתל אביב ובמקביל מכינה אופציה פתוחה של שינוי תוכניות לבילוי לילי באיכילוב. לטובת המצטרפים החדשים בטורים הקודמים סיפרתי על מחלת הסרטן שבני חזקי בן ה-11 מתמודד כך שהכל נוזלי מאוד ומה שהכי בטוח הוא ששום דבר לא בטוח.
חגיגת הארגנטינאים בכנרת | צילום: באדיבות גולדי רייך
אני פצועה ברגל וקשה לי לרוץ, אבל ספרינט זה ספרינט. לגרור חמישה קילומטרים בריצה עוד נשמע בתחום הסביר ומכביה זה לא עניין של מה בכך, יש אורחים מחו"ל, כולם מתלבשים יפה, אבא ואמא משפצים את הבית ומכינים כיבוד שווה! ככה זה הרגיש אגב, פתאום התחרות הייתה מושקעת, מארגני המכביה דאגו למעטפת נהדרת. אשכרה לא עוד סגירת כביש בחמש בבוקר וקו זינוק בשבע כמו שהיה בטריאתלון אשקלון האחרון. אלא ממש שעות סגירת שטח החלפה הגיוניות, כיבוד קל שכבר ציינתי וארגון למופת. שאפו וחבל שלא כל יום יש אורחים מחו"ל.
מפה לשם הפעם באתי להשתתף ולראשונה גם לא להתחרות. באתי ליהנות מנבחרת ארגנטינה שהיא דפנטלי הנבחרת הכי שמחה במכביה, להתרגש מלראות אותם שרים את "התקווה" בתוך הביצה הזאת ששמה כנרת, תוך כדי שהם מזילים דמעות של שמחה והתרגשות שמתערבבות עם הזיעה לתוך המים המתכתיים האלה. ולהבין בפעם השבעת אלפים כי רק ליהודים יש רגש כל כך עמוק למקומות שהם כל כך בינוניים גיאוגרפית, אבל נוגעים לנו בנקודות הכי עמוקות בלב.
ספורטאים חובבנים אבל תחרותיים והישגים
ובגלל שבאתי ליהנות ועל הדרך לפגוש בני ישראל כשרים מכל העולם עם אפס ציפיות מעצמי או מהרגל הפצועה, הייתה לי פריזמה נהדרת לנקודות מבט מעניינות על אותן רעות חולות שמלוות אותנו במסגרת היותנו ספורטאים חובבנים אבל תחרותיים והישגים.
גולדי עם בנה חזקי | צילום: באדיבות גולדי רייך
להתחרות בצורה לא ספורטיבית זה לא ספורטיבי. נקודה.
לעבור על "עברות דראפטינג" גסות זה ילדותי. אנחנו תחום קטן מדי, כולם מכירים את כולם. כולם רואים את כולם, זה כל כך מיותר ובעיקר לא ספורטיבי. אגב בעיני הבעיה היא לא שלנו הספורטאים, הבעיה היא הזלזול של התחום אלינו. אפס שיפוט על המסלול וכל מי שהיה שם יודע בדיוק על מה אני מדברת ומי שלא היה שם מכיר זאת מתחרויות אחרות בהם הוא השתתף ההתנהלות היא קונסיסטנטית בכל התחרויות.
גנון של ערעורים בסיום כי הביצה והתרנגולת, אין שיפוט אז אין דרך להתמודד עם ערעורים.
ואז ממש כמו בסיפורים הגננת הבכירה קובעת שאין ביכולתה להחליט, אבל מי שצועק חזק יותר מקבל יותר ואם במקרה חשבתם שזה תחום בו המהיר הוא זה שמנצח הנה אני כאן לספר לכם שטעיתם. הצועק הוא המנצח. ועל כן מי שצעק בקול קיבל. וכך קרה שהיו 2 מדליות זהב באחת מקטגוריות הגיל כי משפט שלמה לא רצה לחתוך את המדליה לשתיים, אגב זה היה יכול להיות מצחיק שהיו חותכים את המדליה והיינו מגלים שהיא אפילו לא מצופה בזהב.
ותכל'ס כולכם יודעים שיש לי מספיק צרות בחיים בשלב הזה, אז להתעסק בצרות של אחרים זה באמת קצת גדול עלי, אבל לראשונה מאז שאני בתחום הצלחתי לראות את הדברים בלי להיות נגועה בהם. וביננו, זה לא היה נראה טוב.
אני חושבת שאנחנו דורשים מעצמינו כל כך הרבה כספורטאים, מתאמנים באחד התחומים הקשוחים והאינטנסיביים כספורטאים חובבנים. משקיעים אין סוף של שעות ומשאבים לעשות את מה שאנחנו אוהבים באמת. אבל מקבלים את שהסטנדרטים של התחרויות מתאימים במקסימום לכללי משחק מחבואים של ילדים בבני ברק, בה אני אני גדלתי וזה לא סבבה.
יש לנו את היכולת לשנות
את האמת, אין לי טענות לספורטאים.יות ש"מרמים" (לכאורה) על המסלול. אני חושבת שזה ממש ממש לא ספורטיבי ולא קול וזה בעיקר אומלל. יש לי טענות כלפינו, על זה שאנחנו מוכנים לקבל את הסטנדרט הזה וממשיכים להתחרות בצורה כזאת. זה נכון שאין לנו כל כך אופציות אחרות, אבל יש לנו את היכולת לשנות. אנחנו מספיק ספורטאים בעידן בו הרשתות החברתיות הם כלי שכל אחד מאיתנו יכול להוביל שינוי ולהביא גם את התחום שלנו להיות רציני יותר או שיתייחסו אליו ברצינות לפחות כמו שאנחנו מתייחסים אליו.
אבל שנייה לפני הסוף יש לי דיסקליימר רציני לומר, היתרון שלנו "בספורט היחידני הזה", שיש לנו PR עצמאי שלא תלוי בשום דבר. בשונה ממשחק קבוצתי כמו בכדורגל או בכל ענף אחר, ההצלחה שלנו ושיפור היכולות הפיזיולוגיות תלויה רק בנו. זה נכון שזה מבאס להפסיד במשחק, אבל יותר מבאס בעיני להיות לא ספורטיבי כי ספורט זה אופי לא רק מקצוע.
