לפני כשנה חשפתי ושיתפתי כאן בשוונג את חוויות הרכיבה שלי מהחורף המקפיא של קנדה בה אני מתגורר ונתתי טיפים שימושיים מניסיוני האישי לרכיבה בקור – למי שרוצה להיזכר הכתבה כאן.
הפעם אני רוצה לספר על רכיבת אנדורנס שעשיתי בקנדה. את התשובה לשאלה מהו קצה גבול היכולת האנושית מזמן כבר הפסקתי לחפש. הסיבה לכך היא שבכל פעם שאני מנסה לפגוש בה, אם זה ברמה האישית ואם זה דרך התבוננות בענף או בחברים מהתחום, אני מגלה שהוא פשוט נמצא איפה שהראש שלך רוצה ומסוגל לקחת אותך.
סצנת האופניים בקנדה פורחת ברגע שהטמפרטורות עולות מעל 5-10 מעלות צלזיוס ומתחילים להרגיש את רוחות האביב נושבות, היא עצומה בגודלה. מספר רוכבי האופניים הרבים הממלאים את הכבישים הכפריים הדלילים בתנועת רכבים ואת נקודות מפגשי האופניים בעיירות הקטנות על אם הדרך, בעצירה לקפה ונשנוש קל, מצביע על התשוקה הגדולה שיש לקנדים לרכיבה על האופניים. יתכן והתשוקה נובעת מהרצון למצות מהר את העונה הקצרה המאפשרת לרכוב לפני חזרתו של החורף הארוך.
ההתחלה הייתה קשה
מהרגע שהגעתי לקנדה בחורף 2020 היישר לתוך קורונה מהולה בחורף קנדי קר, התחלתי לתור אחרי רוכבים מקומיים שמתאימים לסגנון הרכיבה שלי המשלב בין כביש לשטח. ההתחלה הייתה קשה הן בשל הקורונה והשלכותיה החברתיות, והן בשל החורף הקנדי שלא מעודד במיוחד לרכוב בחוץ וסוגר את כולם במרתפים על הטריינר בשעות ארוכות ומיוזעות מול מסך ה-Zwift. אני באופן אישי מעדיף לרכוב בשלג בטמפרטורה של מינוס 20 מאשר על טריינר מול מאוורר ומסך. אז את החלק הזה של החורף כיסיתי ברכיבות שלג (שזו סצנה בפני עצמה) ומדי פעם גם כביש וגראבל, בוחן מחדש את קצה גבול היכולת האנושי להתמודדות עם קור תוך כדי פעילות גופנית.
סצנת האופניים בקנדה פורחת | צילום: משה בר-גיל
עם הזמן, בתחילה דרך קבוצות בפייסבוק ובהמשך דרך נטוורקינג רוכבים מתובל בקורות החיים ב-STRAVA, הגעתי למייג'ור, חבר הרכיבה הראשון המשמעותי שלי בקנדה. מייגו'ר, בחור קנדי ממוצא פיליפיני ואחד מאושיות רכיבת האנדורנס המקומיות, אימץ אותי לחיקו ברכיבות פתיחת עונת 2021. רכיבה ראשונה, אפריל 2021, עדיין מנשבות רוחות קרות אך מאפשרות, יצאנו למרחק של כ-100 ק"מ עם קבוצת חברים חלודה בצינת החורף ובאבק מרתפים. אני, שהקפדתי לרכוב לפחות אחת לשבוע רכיבת חוץ, הייתי בכושר טוב יחסית לתחילת עונה. משם ועד להזמנה לרכיבה הבאה עם מייגו'ר, כחודש אחרי ולמרחק של 200 ק"מ, הדרך הייתה קצרה.
בגלל הקיץ הקצר יחסית, החברים פה לא מאבדים זמן. סרגל המאמצים מתקצר והם מצליחים לשקם די מהר את הכושר שהוקפא במהלך החורף. מהר מספיק בשביל לאלץ אותך להיכנס חזק לעניינים בלי מקום לעצלנות, תוך קביעת יעד של כ-300-350 ק"מ בשבוע ואף יותר. מאותו השבוע ואילך, רכיבות 200 ק"מ היו עניין שבשגרה. מדי פעם התפנקנו באיזו רכיבת 160 ק"מ שיהיה קצת מקום להתאוששות.
מזג האוויר ההפכפך מאלץ אותך להיות צמוד למודלים לחיזוי ברמה השעתית, המספקים מידע לגבי מהירות וכיוון הרוח, טמפרטורה ואף סופות ברקים. על מנת לדבוק בתכנית האימונים החיונית, אתה נאלץ להמר מדי פעם ולצאת גם כשהתחזית אומרת לך בפירוש להישאר בבית. באחת מהרכיבות האחרונות, לאחר כ-140 ק"מ ובעודנו מפנטזים על הקפה והמאפה בחניית הרכבים, תפסה אותנו סופת ברקים עזה שברגע אחד הגבירה את המהירות ל-120 קמ"ש של רוח צד אכזרית, מלווה בברד כבד וכואב במיוחד. הרוח החזקה שברה את אחד העצים בצד הדרך, שגרר יחד איתו את הרוכב מולי אל תוך מרכז הכביש. נאלצתי לזרוק את האופניים הצידה ולפנות במהירות את העץ מעל החבר, שלמזלו יצא בשריטות קלות בלבד ובחוויות לכל החיים. הסופה הזו מסתבר שגבתה מספר קורבנות בנפש באותה העת, וגרמה נזקים משמעותיים ברכוש ששוקמו שבועות לאחר מכן.
צילום: משה בר-גיל
חשיפה לצפון
אחד הדברים המהנים ברכיבות הארוכות, בוודאי עם חבר'ה מקומיים שמכירים כל נקודה ששווה להכיר באונטריו ברדיוס של כשעתיים ברכב לכל כיוון מטורונטו, הוא החשיפה לנופים ולמקומות שלרוב לא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת. הפכתי גם את זה למסורת ובכל פעם שהגענו למקום ששווה ביקור נוסף, הייתי חוזר לשם למחרת היום עם זוגתי המפרגנת שתחיה, ליום מפנק מסוג אחר.
עונות השנה המתחלפות צובעות את הנופים בצבעים שונים ומרהיבים המספקים עניין רב ונותנים המון אנרגיה להמשיך ולדחוף עם הרגליים, למרחקים שגם הרכב צריך לתדלק. רכיבה מטורונטו לכיוון האגמים הצפוניים, Simcoe האהוב עלי במיוחד, Georgian Bay, Huron ועוד רבים וטובים, מלווה לעתים קרובות ברוח צפונית מעל 20 קמ"ש. במצבים כאלו, רכיבה עם קבוצה גדולה ככל האפשר, מהווה יתרון משמעותי מאוד ובעבודה נכונה של סבבים, אפשר למתן משמעותית את הקושי.
נופי האגמים הקסומים האלו, המגוונים והמשתנים עונתית באופן שגורם לך להחסיר פעימה, תמיד ממלאים אותי באנרגיות. אני מוקיר תודה ויודע שזה לא מובן מאליו להיחשף ליופי הזה שעדיין מצליח לשמור על האיזון הכל כך נחוץ בין האדם לטבע.
צילום: משה בר-גיל
עונת 2022 התחילה מאוחר יחסית לחברים המקומיים עקב חורף ארוך ממה שהורגלו אליו בשנים האחרונות, וטמפרטורות של 0 שנמשכו אל סוף אפריל ותחילת מאי. אני מקווה ומאמין ששנתיים של קורונה והפחתה בפליטת גזי חממה כתוצאה מכך, החזירו את החורפים האמיתיים לכדור השברירי שלנו. בלית ברירה ובביגוד טרמי, יצאנו לרכיבות גראבל בעיקר, שמאפשרות מעבר באזורים מיוערים יותר החוסמים את הרוח שמצניחה משמעותית את הטמפרטורות.
לפני מספר שבועות החלנו את מסורת רכיבות הכביש הארוכות, סנצ'ורי (160 ק"מ) ומעלה, עם יעד ברור להגיע לסוף יוני מוכנים לרכיבת העונה הארוכה ביותר- מהעיר Mississauga בה נמצא שדה התעופה של טורונטו ועד למפלי הניאגרה הנמצאים מהעבר השני של אגם אונטריו, ובמרחק של כ-150 ק"מ לכל כיוון. הרכיבה הזו תסכם כ-320 ק"מ סה"כ ביום אחד ארוך, ולחלק מהקבוצה שמאתגר בכל שנה עוד כמה עשרות ק"מ תוספת מצטברת, תהיה זו רכיבת 500 ק"מ. נשמע מפתה אבל אני עדיין לא שם, ותמיד מזכיר לעצמי שאני עושה את זה להנאתי, גם אם מהולה בקצת סבל.
מנהג נוסף שאהוב עלי במיוחד הוא ארוחת הצהריים בנקודת אמצע הדרך, שלרוב כוללת מסעדה ייחודית עם איזושהי התמחות קולינרית וממוקמת במקום שתרצה להביא לשם למחרת את זוגתך. מייגו'ר תמיד טוען שהוא רוכב בעיקר בשביל לצלם ולאכול. אחרי מאות קילומטרים יחד אני יודע שהוא מתכוון לכל מילה…
צילום: משה בר-גיל
סוף מאי וכבר רכיבת ה-250 ק"מ הראשונה מאחורינו. קבוצה חזקה של גברים ושתי נשים מרשימות במיוחד בעצמתן, עם עבודת צוות טובה גם ברמה המוראלית, וגם ברמה הטכנית עם מקום קל לשיפור, יצאנו להקפת אגם Simcoe ביציאה מכיוון העיר Markham. ברכיבות למרחק כזה, בטח בהינתן רוח צפונית נגדית בחלק נכבד מהרכיבה, עבודת צוות נכונה היא קריטית לשימור הכוח למהלך כל הרכיבה. בכבישים בהם מתאפשר ותנועת הרכבים יחסית דלילה, מתקדמים בשני טורים והדחיפה מתבצעת על ידי שני רוכבים מקדימה למרחק משתנה ותלוי כושר הסחיבה של הקדמיים. שילוב של ספורט וגברים תמיד יוצר תחרותיות מסוימת, בטח לרוכבים ותיקים ומיומנים עם הרבה כוח ברגליים המתובל באגו גברי.
כשאתה דוחף מקדימה, אתה חש את הרוכב המוביל לצידך. הוא לוחץ – אתה לוחץ. כשאתה מוביל כנגד הרוח, הוואטים שאתה משקיע הם משמעותית גבוהים יותר, בעוד שאלו מאחוריך נהנים מוואטים מופחתים בכ-25% ומעלה ככל שמיקומם מרוחק בחלק האחורי עקב חסימת הרוח על ידי הקדמיים. במצב כזה יש לך סוג של מחויבות לתת עבודה ולשמור על הקצב הגבוה. בשלב מסוים כאשר אתה או המוביל שלצידך מרגיש צורך בהתאוששות, מסמנים עם המרפק ושני הרוכבים מאחור תופסים את מקומם מקדימה, ואתה מאפשר מעבר של כל הפלוטון עד למיקומך בחלק האחורי.
ההבדל בכוח שאתה נדרש לייצר מאחור פוחת באופן כל כך משמעותי, שהוא מאפשר לך התאוששות מהירה, הסדרת דופק, אכילה ושתיה, ואפילו צילום של כמה תמונות נוף יפות. באופן טבעי, חלק מהרוכבים בכושר גבוה יותר מאחרים, כך שההובלה מקדימה אינה מתחלקת שווה בשווה, אך יחד עם זאת מאפשרת איזון טוב בקבוצה וגישור על פערי הכושר.
במרחקים כאלו אני משתדל לא להסתכל כלל על המרחק או הגובה המצטבר ולתת לו להפתיע אותי לטובה בשלבים מאוחרים יותר של המסלול. סוג של עבודה פסיכולוגית עם עצמך שמאפשרת התמודדות טובה יותר עם רכיבות למרחקים ארוכים.
סיכום כל סטטיסטיקת הרכיבה
סיגלתי לעצמי הרגל חיוני של בליעת כדור מלח אחת לשעה ברכיבות ארוכות. הזיעה מנדפת איתה מינרלים ומלחים חשובים שלא מוחזרים עם המים, ועלולה לגרום לכיווצי שרירים בהמשך הדרך, ובייחוד בשלב האחרון של הרכיבה.
לקראת סוף הרכיבה, כ-15 ק"מ לקראת הסיום ובעליות האחרונות, הרגשתי חולשה ברגליים שעמדו יפה מאוד במשימה עד לשלב זה, באופן שגרם לדבוקה הקדמית להיפרד ממני בעלייה האחרונה. נחוש בדעתי להיצמד לקדמיים, המשכתי ככל יכולתי והצלחתי להגיע אליהם לרמזור האדום, זה שמסמן את הרגע המיוחל בו הסתיימו העליות להיום, ומפה לרכב זה רק בירידה.
אחרי 240 ומשהו קילומטרים, אתה מקבל אנרגיה מחודשת, שגורמת לך לדהור כמו סוס בדרך חזרה לאורווה, ועם תחושת סיפוק עצומה על סיום של עוד הרפתקאה אפית, ועם ציפייה ודריכות לקראת הבאות. ניאגרה פולס כבר אמרנו?
