אני לא איש של יותר מדי פוסטים ובטח לא פוסטים ארוכים ומתישים, אבל תחרות קצת יוצאת דופן אז אחרוג ממנהגי.

אתחיל מהסוף, בשבת האחרונה השתתפתי בטריאתלון שטח מסבב XTERRA העולמי שנערך באגם גארדה איטליה. סיימתי במקום 2 בקטגוריה ובמקום 19 כללי ולפיכך השגתי את הקריטריון להשתתפות באליפות העולם.

האמת שאת הטריאתלון שטח הראשון שלי עשיתי לפני כעשרים שנה בעתלית.
"טריאתלית" קראו לזה, זקני הענף יאשרו.

והיה גם את דואתלון ניר פורז ברמת השרון שבו היה גם מקצה שטח בין שדות התותים המיתולוגיים.
התחרתי שם לפני כשני עשורים לצד טובי ספורטאי הסבולת בישראל. שמות רציניים.

"בקטע הרכיבה יש ויש שונות גדולה ברמת הקושי הפיזיולוגי והדרישות הטכניות" | צילום: אדוה זך-מאור

אם איש ברזל זה קצת "העבודה" שלי אז שטח זה התחביב. אפיק, סמרתון, קייפ, וכדומה. אבל בסוף בשורה התחתונה אני אוהב את שלושת הענפים והשילוב ביניהם. אני עוקב מרחוק אחרי הסבב של XTERRA כבר הרבה שנים ורגע לפני הקורונה כבר כמעט נרשמתי לתחרות.

המרחקים בתחרויות לא אחידים אבל בדרך כלל מדובר על סוג של "אולימפי מנורמל": 1,500 מ' שחייה, סביב 30 ק"מ רכיבה וסביב 10 ק"מ ריצה.

השחייה דומה לכל טריאתלון אחר בים או באגם. הרכיבה היא כמובן בשטח על אופני הרים ויש שונות גדולה ברמת הקושי הפיזיולוגי והדרישות הטכניות בין המסלולים בתחרויות השונות ברחבי העולם. אבל בגדול מרבית המסלולים קשים וטכניים. גם הריצה נערכת לפחות בחלקה בשטח וכמעט תמיד יש עליות וירידות סופר תלולות, שבילי עיזים, מדרגות, וכדומה.

האמת שהבחירה שלי בתחרות בגארדה איטליה הייתה די ספונטנית ודי מקרית. זה מה שהסתדר בלו"ז המשפחתי עם חופשת שבועות ולא הצריך טיסה ארוכה וכדומה. נרשמתי. זה החלק הקל. ידעתי שאני בכושר שחיה בסדר ובכושר רכיבה טוב. אבל לרוץ לא ממש הצלחתי מאז התאונה שהייתה לי במהלך הגלילמן. וכל זה רקע כמה חודשי שיקום איטי ומורט עצבים מענייני גב של ספורטאים מתבגרים. בניתי על העומק והזיכרון העצבי-שרירי וקיוויתי לטוב.

הפרטים באתר התחרות היו קצת חסרים אבל דבר אחד היה כתוב שם באנגלית שלא משתמע לשתי פנים  – מסלול הרכיבה קשה למדי והוא כולל עליות תלולות ומקטעים טכניים.

אוקיי מה זה אומר? טכני ברמת אפיק או ברמת סבב גביע העולם בקרוס קאנטרי? מסלול של 32 ק"מ שמורכב משתי הקפות זהות של 16 ק"מ. בכל הקפה 600 מ' טיפוס וירידה.

שחיה באגם גארדה למרחק של 1,500 מ' וריצה של 11 ק"מ עם 300 טיפוס וירידה. מוזר לארוז אופני שטח, נעלי שטח לרכיבה וריצה וחליפת טריאתלון.

תכננתי להשתמש בציוד הרגיל שלי מהאימונים למעט זה שהתחמשתי בדגם שטח חדש של הוקה בשם זינאל שאמור להתאים בדיוק למטרה הזאת. משקל נמוך אבל סוליית ויבראם והרבה אחיזה.

"אין לי מושג איך לא דעכתי באופניים אפילו מעט" | צילום: אדוה זך-מאור

התלבטתי קצת האם לרכוב עם גרביים וכפפות או לנסות לחסוך כמה שניות בהחלפה ולוותר עליהם. מתוך סרטוני התחרות שבהם צפיתי גיליתי שחלק רוכבים עם וחלק בלי. כך שזה באמת עניין של מה יותר חשוב לך נוחות או חיסכון בזמן החלפה.

יומיים לזינוק הגענו לטוסקולנו-מדרנו, עיירה על שפת אגם גארדה שבה מתקיימת התחרות. הלכתי לשחות באגם והמים הרגישו מעולה. טמפרטורה מושלמת עם חליפה. מים צלולים ותענוג לשחות. משם יצאתי להקפת הכרת מסלול הרכיבה. השילוט היה מצוין ולא הייתה בעיה למצוא את הדרך. כבר בקילומטר השני הגעתי לגרם מדרגות מפחיד למדי במעבר תת קרקעי מתחת לכביש הראשי.

לרדת ברכיבה או לרדת בהליכה? זאת השאלה. הורדתי את הדרופר במוט כיסא וירדתי ברכיבה. לא פשוט. ואז הגיעו "העליות החדות" שהיה כתוב עליהן באתר התחרות. וואו. סופר תלולות. שיפועים שבארץ אתה מוצא אולי רק בכמה כפרים בגליל. והירידות הטכניות. פינוק אמיתי. אותו שיפוע של העליה רק בירידה בסינגל עם דרדרת ואפס אחיזה.

בשלב מסוים הבנתי עד כמה אני איטי על המסלול הזה ועצרתי כדי לשלוח לאדוה הודעה שלא אגיע בזמן שקבענו להיפגש לארוחת צהריים. חזרתי קצת מבוהל ואמרתי מזל שעשיתי הכרת מסלול. לפגוש את הדבר הזה בפעם הראשונה רק בתחרות עצמה יכול היה להיות די בעייתי.

אחר הצהריים הלכתי לאסוף את הערכה והיה תענוג. שלוש דקות אתה בחוץ עם הכל. יופי של ארגון. בערב הלכנו לתדריך והיה קצר, מדויק, וענייני כמו שתדריך צריך להיות. ארוחת ערב בלי לחץ.

הזינוק של המרחק הקצר הוא בתשע בבוקר אבל הזינוק שלנו הוא רק בשעה 12:30 בצהריים. בגדול אני מאוד אוהב את הקונספט הזה של לא לזנק לתחרות בזריחה. רק שנפלנו על יום סופר חם ולח והתחרינו בשעות הכי רעות. קמתי בבוקר התחרות ויצאתי לרוץ. ואז הלכתי לראות את הזינוק של הקצר כדי ללמוד את הדינמיקה והניואנסים הקטנים. ארוחת בוקר וכניסה לשטח ההחלפה להתארגנות.

חימום במים ויאללה מזנקים

מתוך 400 משתתפים במרחק המלא סביב 200 זינקו במקצה שלי שכלל את הגילאים המבוגרים. זינוק המוני במים בגובה מותניים. עמדתי קו ראשון, המתנתי ליריית הפתיחה והתכוננתי למלחמה על מיקום בהתחלה. תמיד יש איזה כמה שחייני עבר חזקים או כאלה שפותחים בטירוף ודועכים בהמשך.

וואלה רגוע. בקושי שניים שלושה שחיינים בסביבה כשהגענו למצוף הראשון. הסתכלתי לצדדים אולי פספסתי משהו. אבל לא. הרגשתי שאני יכול להוביל אבל העדפתי לשבת על מישהו שבשאיפה מבין איטלקית ונעול על מתווה השחייה טוב ממני. אחרי הקפה אחת של 750 מטרים יצאנו מהמים לרמפה בנויה, רצנו 30 מ' על החוף וקפצנו חזרה למים מעוד רמפה בנויה. השחייה הרגישה לי מאוד נח ויצאתי מהמים מרוצה.

שטח החלפה 20 מטר מהיציאה מהמים. שמתי גרביים אבל ויתרתי על הכפפות. זאת הפשרה שעשיתי עם עצמי. להבדיל מהשחייה, הרכיבה הייתה קשוחה למדי מכל הבחינות. עם כל הכבוד לשיפועים בעליות ולמקטעים הטכניים בירידות ועוד בלי כפפות, מה שהכי הקשה עליי היה החום. הזעתי את נשמתי והרגשתי שאני מתבשל מבפנים.

הקפה ראשונה שעה, הקפה שניה שעה. האמת אין לי מושג איך לא דעכתי אפילו מעט. בשלב מסוים התחלתי להרגיש עיקצוצים של תחילת כיווצים בהמסטרינג וסולאוס ודאגתי ממה שיקרה לי בריצה.
נתמודד. דחפתי עוד איזוטוני רוקטן ושני כדורי מלח.

"רצתי איפה שאפשר וזה יעיל והגיוני" | צילום: אדוה זך-מאור

הגעתי לשטח ההחלפה ושמחתי לגלות בו סביב 15-20 זוגות אופניים בלבד אפילו שהצעירים זינקו כמה דקות לפנינו. זה אומר שקרוב לוודאי שאני ממוקם טוב יחסית. אחרי שעתיים רכיבה בחום תופת להוריד דופק או טמפרטורה זאת כמעט משימה בלתי אפשרית.

סבלתי. במיוחד במקטעי ההליכה בעליות בסינגלים התלולים. מזל שאין הרבה כאלה. רצתי איפה שאפשר וזה יעיל והגיוני והלכתי איפה שאין טעם להתעקש לעשות תנועות של ריצה בקצב הליכה. דווקא בירידות הטכניות זרמתי ממש טוב אפילו בהשוואה למקומיים. אחרי תשעה קילומטרים אמרתי לעצמי יאללה תתגייס למאמץ שני קילומטרים אחרונים וזה נגמר.

בפועל לפי השעון שלי יצא 12 ק״מ ולא אחת עשרה כפי שהבטיחו המארגנים. בקילומטר האחרון הסתכלתי אחורה וראיתי מישהו סוגר עליי בהדרגה. לא נותנים ליהנות מהסוף. לא מתאים לי שמישהו יעקוף אותי ויסתבר לי אחר כך שהוא לקח לי פודיום בקטגוריה או סלוט לאליפות העולם.

נלחמתי עם מה שנשאר. לקח לי זמן להתאושש ורק אחרי חצי שעה או יותר הבנתי שסיימתי שני בקטגוריה ובסך הכל 19 כללי במרחק המלא. ידעתי שזה אמור להספיק גם לסלוט לאליפות העולם ושמחתי. אחרי כשעתיים הגיע הטקס והיה כיף לעמוד על הפודיום במיוחד בתחרות בחו"ל. בסך הכל אמנם מדובר בתחרות סבולת קצרה ביחס למה שאני רגיל ואוהב אבל מאוד נהניתי מכל החוויה.

יש סלוט | צילום: אדוה זך-מאור

משהו אחר. שונה.

וכן, השתתפתי כבר באליפויות עולם בחצי איש ברזל ובמלא, אבל עדיין זה תמיד מרגש לדעת שזה הולך לקרות שוב בעוד כארבעה חודשים.