זה האיירונמן השני שלי. אליפות העולם. לפני 4 שנים נכנסתי לקטגוריית הגיל 50-54, אבל אז חליתי במחלה קשה. עברתי 3 אירועי לב. שמיעתי וקיבתי נפגעו. לא האמנתי שאשרוד. היום אני סוגרת את הקטגוריה. בוגרת, עייפה, איטית וזהירה. עם ניסיון קודם של איירונמן אחד בלבד, מטרותיי בתחרות זו היו: לסיים ולנסות להתברג בין 30 האחוז של הראשונות.
במבחן התוצאה סיימתי במקום ה-27 בקטגוריית הגיל שלי (50-54 נשים) מתוך 72 מסיימות. אני חשה שזהו יום היסטורי מבחינתי. מצד אחד ההישג האדיר ומצד שני התובנות מהאירוע המטלטל. אולי זהו חוסר הניסיון או התמימות.
מצעד הדגלים של המדינות באליפות העולם | צילום: באדיבות סוניה אריאלי
את האיירונמן הראשון שלי סיימתי לפני חצי שנה על הפודיום בניס, צרפת. הוא נחשב לאחד הקשים. אך לא חוויתי את הטראומה שהיתה כאן ואני מרגישה שאני צריכה להסביר: לתחרות אתמול התייצבו כ-3,000 מתחרים מתוך 3,700 ספורטאים רשומים (בעיקר עקב מגפת קורונה). 20% לא סיימו בתנאי הקיצון שהיו (בניגוד למקובל בארץ לא מבטלים כאן ולא מקצרים ולא מופתעים כשהטמפרטורות והרוחות עולות).
תנאי השחייה היו אידאליים. אך מהר מאוד התפתחו תנאי קיצון של 31 מעלות עם רוחות יבשות עזות. לא עזרו כל כמויות הקרח ששפכו עלינו בתחנות ההזנה ברכיבה. החום גמר אותנו. במהלך המרתון נחשפתי למראות מזעזעים שאינני יכולה להירגע מהם. כמויות אדירות של אנשים הולכים. פה ושם מישהו גורר רגליים בריצה קלה. גופות שרועות על הרצפה. אנשים מקיאים. ממלמלים.
אימון רכיבה על המסלול לפני התחרות | צילום: באדיבות סוניה אריאלי
לא זכורות לי סצנות נוראיות כל כך מאיירונמן ניס שכאמור היה הרבה יותר קשוח אך בטמפרטורה של 26 מעלות. שם הצלחתי לרוץ את המרתון. כאן ביוטה ארה"ב עברתי את רובו בהליכה. החום הכבד העלה את הדופק והדבר היחיד שעניין אותי היה לשרוד ולסיים. קשה לי מאד נפשית עם האירוע הזה. אינני יכולה להירגע מהזוועה הספורטיבית הזו.
האם זהו ספורט תחרותי? האם זהו ספורט בכלל? אינני יודעת. כנראה שדעתי חריגה בקרב הטריאתלטים הישראליים אך אינני חשה כל רצון לחזור על החוויה.
נוף מדברי עם טמפרטורות גבוהות | צילום: באדיבות סוניה אריאלי
לסיום אציין שמעולם לא נתקלתי ברמת ארגון גבוהה כל כך לאירוע מורכב. לא ייאמן לאיזו דרגת תכנון ניתן להגיע. לא מדובר רק על תחנות ההזנה שלא נגמרו בהם המים או הקולה. היה קרח גם לאחרונים, ענבים, תפוזים, רד בול וכל מה שצריך. תכנון ההיסעים של המשתתפים והקהל לנקודת הזינוק, קילומטרים של קונוסים על הכבישים להפרדה ממכוניות, מסלול ריצה משוגע שמסומן כך שגם בחושך לא תטעה ועוד ועוד. היה לי לכבוד לעמוד על קו הזינוק עם הנשים החזקות בעולם ולסיים עימן. לא אשכח את היום הזה.
great job sonia.
"זוועה ספורטיבית" נסחפת, לא קצת אלא הרבה , כנראה שחוסר נסיון מספיק עם הכנה שלא לקחה בחשבון את כל הגורמים הביאו אותך לתוצאה הנ"ל , למרות זאת היית יכולה להפסיק בכל נקודה , קטונתי מלהמליץ אבל שבוחרים אירוע רצוי להתאים את האירוע למתחרה ולציפיות כך יחסכו אמירות כמו "מראות מזעזעים של כמויות אדירות של אנשים הולכים במרתון " , נקודה למערכת , לא כל דעה אישית ראויה לפרסום .