להרשמה לישראמן 2022

לכל הבלוגים של דן אלתרמן בשוונג

ההורים שלי, אנה ז"ל ויעקב אלתרמן נולדו, גדלו, הכירו והתחתנו, בלבוב שבאוקראינה. אבא שלי היה רופא נשים ואמא שלי היתה מהנדסת מיזוג אוויר שהתחתנו בגיל 22 ומיד ניסו להגשים את החלום המשותף שלהם והוא להקים משפחה וללדת ילדים. במשך שנים, ועשרות בדיקות וטיפולים לא הצליחו. אבא, בתור רופא בכיר בתחום, התייעץ עם כל המומחים בתחום הגניקולוגיה ברוסיה, וללא כל הצלחה. השיא הגיע כאשר באחת ההתייעצויות, בישר פרופסור בכיר לאבא שלי, שהדבר הנכון ביותר עבורם אם הם רוצים להקים משפחה יהיה לאמץ ילד, כי הסיכוי שאמא שלי תלד הוא כמו הסיכוי שיהיו לה שערות על כף היד. הבשורה הייתה עבורם קשה מאוד, להביא ילדים לעולם היה החלום הכי גדול של ההורים שלי, מגיל צעיר.

באמצע שנות ה-70 ובשיא האנטישמיות, נוצר מצב שאפשרו ליהודי ברית המועצות לצאת מגבולות הארץ. ההחלטה לעלות לישראל הייתה מיידית וברורה, שום אפשרות אחרת לא נלקחה בחשבון, וכמו שפעם אבא שלי ציטט :"לעם היהודי יש מקום אחד לחיות בו והוא ארץ ישראל". ואכן, בשנת 1977, כל המשפחה של אבא שלי ושני ההורים שלי מחליטים להשאיר מאחוריהם את כל הרכוש שלהם שכלל דירות, מכוניות, תכשיטים, ריהוט וציוד יקר ערך, ולעשות עלייה לארץ ישראל.

כתבה שפורסמה על משפחת אלתרמן וסיפור הפתקים בכותל

בלי כלום ועם המון אמונה ההורים שלי נחתו בישראל והם הגיעו ישירות לאולפן במבשרת ציון, שם פוגש אבא שלי את דוד שלו, אהרון ומבקש ממנו כדבר ראשון – ביקור בכותל המערבי. כשהם מגיעים לרחבת הכותל, מסביר אהרון לאבי כי יש מנהג של פתק בכותל כסמל לבקשות ומשאלות לב. נרגש ומובך מהמעמד אבא שלי פנה אליו ואמר לו שהוא לא יודע לכתוב בעברית ואיך יוכל לכתוב את אותה התפילה לאלוהים. הדוד מיד מרגיע אותו ואומר לו שאלוהים מבין את כל השפות.

וכך, בזכות פתק והרבה אמונה, תשעה חודשים בדיוק מיום עליית הוריי ארצה, נולד אחי הגדול. מיכאל, מי-כאל. כשנה אחרי שמיכאל נולד, החליטו שני ההורים שלי ללכת שוב לכותל, הפעם כל אחד שם בנפרד פתק והפעם הפתק נכתב בעברית. כעבור שנה, נולדנו רן ואני, תאומים. 2 פתקים – שני ילדים.

מיותר להגיד שמאז ההורים שלי לא מבקרים בכותל.

האגדה הזאת שמלווה אותי כל החיים, לימדה אותי לשאוב את הכוחות רק מאנשים שמאמינים בי ומעניקים מקום לחלומות שלי.

במיוחד בימים אלה, ימי הפסח, בהם כולנו עסוקים בניקיון הבית וביעור החמץ החומרי והרוחני, אני שמח על הדרך שלי, על המקום לבחור בעיקר ולא בתפל. להאיר באור גדול את מה ומי שחשוב לי באמת.

להימנע מכל רעשי הרקע, להיות נאמן לעצמי, לצבור חוויות חיים משמעותיות ולייצר "שמיעה סלקטיבית", כזו שמחזקת את האמונה בדרך וגורמת לי ללכת בכל הכוח.