הימים האלו שאתה כל כך מאמין במה שאתה עושה, מחובר, משדר לעולם והוא לא נשאר אדיש, שולח לך פתרונות, מתיישר לרצונותיך.

כל כך רציתי לזנק שוב למרתון הזה, אבל לא יכולתי לדמיין לעצמי את זכות שתיפול בחיקי להיות חלק בסיפור גדול ממני, תוך כדי העשייה האישית שלי.

ולנטינה ורצקה עם אמיר אלפיה | צילום: Sportphotography

5:43 בבוקר, שכונת קריית משה בירושלים, רוח, גשם ולקינוח טמפרטורה של אפס מעלות, קפוא! קרמה טובה ומצאנו חנייה, המזגן על חימום בפול ווליום, אדים מכסים את השמשות. מתוך הערפילים והחשכה ניתן לזהות דמויות רבות פוסעות במהירות מהולה בלחץ, כפות רגליהם מכות על המדרכה והרעש נמהל ברחש הגשם השוטף. היה ניתן לחשוב שאלו האברכים הירושלמים בדרך לתפילת שחרית בישיבת "מרכז הרב" הצמודה, השם שמצלצל מוכר בגלל עוד אירוע כואב בעבר שלנו שהפך אותנו חסינים יותר. לא הבוקר, היום היו אלו עשרות אלפי הרצים שמיהרו אל עבר קו הזינוק של המרתון היפה בארץ והאהוב עלי כל כך, מרתון ילדות, מרתון ירושלים.

אני ונופ, נופר, בת הזוג שלי יושבים ברכב החונה ויודעים שמישהו צריך לקחת את ההחלטה ולהוציא אותנו לכפור ולגשם, בטח לא אני. "נופ, בא לך לבוא ללוות ולעודד אותי במרתון?" שאלתי אותה כמה ימים קודם לכן, אבל לא שיערתי שהיא תחליט בבוקר המרוץ לזנק גם. "אני ארוץ חצי מרתון בירושלים" אמרה. "חצי בירושלים זה לא חצי בת"א" אמרתי, מממ… לא נראה שזה הזיז לה, החליטה וזהו. מהיכן לומדים לקבל החלטות ככה?! אני מבין כעת מדוע האישיות שלה מושכת ומסקרנת אותי. בסוף זה קרה, יצאנו מהרכב ומיד פתחנו בריצה חימום לכיוון הזינוק, ידענו שאם נעצור פשוט נקפא.

נופ זינקה לחצי. אני נשארתי על קו הזינוק, ממשיך את החימום, בוהה באופק לא ליישר מבט לעיני הסובבים, מנסה להיכנס לזון מדיטטיבי בדקות שנשארו לזינוק.

"היא התבייתה עלי כמו טיל מונחה" | צילום: Sportphotography

1,2,3 רביעייה ראשונה, פותחים בקצב חזק מאד, בירושלים אני לא עובד לפי קצב מתוכנן – פה החוקים שונים. הטופוגרפיה הייחודית מספקת רכבת הרים של עליות וירידות שאני כל כך אוהב. כדי לשרוד אני חייב להתחבר לתחושה, כמה קשה אפשר ללחוץ בכל עלייה ועדיין להמשיך לנוע בקצב שיוט במישורים ובקצב טיסה בירידות. המרוץ הזה מחדד ומעמיק את מערכת היחסים שלי עם הספורטאי שבי ואולי גם עם הנזיר הסגפן שיודע לשאת כאב כזה שעדיין לא הכרתי.

קילומטר 2, הקצב חזק ואני מחליט לשחרר את הדבוקה הראשונה, ממשיך בקצב שלי. זהו, אני לבד, כמו במרתון האחרון, ריצה שלמה לגמרי לבדי.

קילומטר 4 ואני מרגיש משהו מאחורי, בהתחלה זה לא רעש צעדים, לא משהו שזז לי בזווית העין, זה גל אנרגיה שמגיעה מאחור ואני לגמרי יכול לחוש אותו.

אני מציץ לאחור ולהפתעתי אני מגלה אישה, רצה שאינני מכיר, לא מישהי מהטופ הישראלי שאני יודע שיכולה לשאת כזה קצב, "מי זאת ?" אני שואל את עצמי, "מאיפה היא הגיחה עכשיו, אולי משהי שלגמרי לא מודעת לעצמה ועוד רגע לא תעמוד בקצב ותדעך". קילומטר 5, 6 והיא פה, צמודה מאחורי, לא משחררת "אוקיי, יש לי פה עסק עם מישהי רצינית, רצינית מאד".

"רצה להיות שם בשבילה עד הסוף" | צילום: Sportphotography

את הירידה מבית הנשיא לגן הפעמון אנחנו יורדים על קצב של פחות מ-2:55, השמש בעיניים ואני לא יכול לראות כלום, רק את אלפי רצי החצי שזועקים מסבל במהלך הטיפוס של העלייה "בקרוב אצלך" אני מדבר לעצמי. אני מסמן לה עם האצבע להיזהר כי יש פנייה חדה שמאלה ומתחילים לטפס את רחוב קרן היסוד, אני שם לב שהיא דועכת, לא מחזיקה את הקצב, מטר, שניים, שלושה, מתחילה להיעלם.

"Come here", אני שואג, "קליק" היא עושה סוויצ' בראש וסוגרת את הפער. מהרגע הזה ועד קילומטר 41 היא התבייתה עלי כמו טיל מונחה: עליות, ירידות, גשם, רוח לא זזה, צמוד ובטוח. "פנייה ימינה" "מאה חמישים מטר עלייה" "סיבוב מסוכן" "רק עוד 70 מטר ואז ירידה" מוצא עצמי הוויז המנטלי שלה.

הנקודה הכי יפה במרתון, חצי המרחק, אי שם אחרי העלייה מבצלאל להר הזיתים, מימין קמפוס הר הצופים מזכיר לי מבחני קבלה לפקולטה לארכיטקטורה, משמאל מדבר יהודה הקסום שאליו אני חוזר בכל רגע שאני יכול. גשם שוטף ושמש שמפתיעה לכמה רגעים. הגוף כואב מאד מהעלייה הכי ארוכה ביום, תחנת מים, פנייה חדה ימינה ובום! חומות העיר העתיקה, מסגד אל אקצה וקשת ענקית שמגיחה מעל לכל אלו, מסך אלף אינצ' עם סרט שאתה חלק מהתסריט שמתהווה בלייב.

הכאב לרגע נשכח, דמעות של התרגשות מעצם המעמד הסוריאליסטי ואז אני מוצא כוח לשאול אותה "מי את?" "מאיפה באת?"

"אני מאוקראינה באתי להתחרות ואני לא באמת יודעת איך ולאן אחזור".

אם עד עכשיו חשבתי שאני בסרט הזוי, עכשיו לגמרי טקס האוסקר, לא מאמין למה שהיא מספרת וזה רק מחזק אצלי את הידעה שלא משנה כמה יהיו קשים הקילומטרים הבאים, אני בשליחות להביא אותה ואותי הכי חזק לקו לסיום.

קילומטר 39 העלייה הארורה מאחורינו, יורדים בטיסה לעמק המצלבה, שמאלה לשכונת ניות, ימינה וימינה ומתחילים לטפס לקו הסיום, קילומטר 41, אני מתחיל ללחוץ את מה שיש, הכל כל כך כואב והיא לא מחזיקה את הקצב, אני לא מוותר לעצמי בעלייה ומכאיב כמה שאני יכול, מגלה מחוזות חדשים של כאב, היא נעלמת מאחור ואני טס לקו הסיום בידיעה שלחצתי הכי חזק שיש לי. מעבר תת קרקעי קטן ולהקת מתופפים מסמנת לך שנותרו עוד 200 מטר ואני טס לסיום. אני שומע את הכרוז מכריז את שמי ומשהו בי מחליט לעצור 50 מ' לפני קו הסיום ולהיות שם בשבילה עד הסוף.

אני ממתין לה, היא מגיחה מן המנהרה, לביאה עוצמתית, זקופה כמו טווס, מחייכת לראותי, מחזיקים ידיים וחוצים ביחד את הקו…