כשהתנועה האולימפית יצאה לדרך, בשלהי המאה ה-19, היא התכתבה באינטנסיביות עם שני רעיונות מבניים עצומים – הדת והלאומיות החדשה, בייחוד במתכונת מדינות הלאום שצצו אז בהמוניהן.
כבר נכתב הרבה על הממד הדתי של הספורט בכלל והספורט האולימפי בפרט. כה אמר פייר דה קוברטן, מייסד הדת החדשה: "הספורט בשבילי הוא דת, עם רגש דתי".
דת הגוף הזו, על מנהגיה, פולחניה, כהניה הגדולים ואורחות החיים שלה, השואפת תמיד אל ההישגים והניצחון התחרותי היא מהות ההתייוונות המגונה. כנגדה בדיוק יצאו החשמונאים הקנאים ורבניהם הפונדמנטליסטים למרד כנגד "מלכות יוון הרשעה". מעניין לכן לראות בימים אלה את ההתייוונות הזאת מתרוצצת בכל שביל ודרך. אין פארק פנוי ממנה ואין קהילה, כולל השמרניות ביותר, שלא פושה בה ברכת הספורט ואורח החיים הבריא. יש הרבה מלים מכובסות לתופעה עתיקת היומין. אבל המשמעות לא משתנה. יש נפש בריאה בגוף בריא ויש אפילו נפש בריאה בגוף דתי.
במשחקים האולימפיים של טוקיו 2020, משכו את העין התחרויות המעורבות. נשים וגברים על המזרון, בנים, בנות ולא מוגדרים לאורך המסלולים ובבריכת השחייה. קווי התיחום הפכו לנזילים גם במקום השמרן הזה. מה זה אתה תוהה? גימיק או מהות? אם זה רק גימיק – אז יופי. אבל בעומק משהו חורק כאן מאוד. זה נראה כמו התרפסות בפני פולחני התקינות הפוליטית. אבל לא כוונה של ממש.
"הספורט בשבילי הוא דת, עם רגש דתי" | צילום: shutterstock
התקינות הפוליטית היא בהרבה מאד מקרים מציאות מהשפה ולחוץ. בלי התכוונות של ממש. אסור לומר את זה, או להגיד את זה, או צריך להתבטא כך ולא אחרת. ומרגע שהמלים נשמעות יפה, כבר אף אחד לא מעוניין בשינוי המבנים החברתיים העמוקים שהביאו לביטויים הלא ראויים. וממילא השפה המכובסת, והמסורסת, הופכת להיות מכונת הכביסה של העיוותים הלא מתוקנים.
אם אנשי מנגנוני הספורט בעולם, וגם בישראל, באמת מתכוונים לשינוי עומק ביחסי המגדרים יש להם מה לעשות. הקצאת משאבים שווה, פרסים באותם סדרי גודל, חשיפה, עידוד טיפוח, חסויות, אמצעים, תנאים, תשתיות ליווי ותמיכה בלי שום אפליה כלל. לעלות קבוצה מעורבת של בנים ובנות שכל מה שמעניין את המארגנים זאת הנראות, זה לא יותר מאשר תפאורה לא מועילה. אולי אפילו מזיקה. איפון עצמי – אם לשלב שני ענפי ספורט אולימפיים חשובים.
ומהפיקסלים לתמונה. האולימפיאדה היא ספורט של אומות. נבחרות לאומיות מתחרות נגד נבחרות לאומיות, על חולצות המתחרים מופיע שם המדינה ולא שמם שלהם והזוכים מתעטפים בדגל מדינת הלאום ממנה באו. הספורטאים והעסקנים מזילים דמעה למשמע ההמנונים והעיתונאים כמו גם סוכני ההימורים סופרים מדליות של הקולקטיבים הלאומיים.
לכאורה, הכל אותו דבר; כמו פעם כמו שהיה תמיד. ומדינת הלאום הוותיקה במקומה עומדת. רק לכאורה. כי הכרסום במעמדה של מדינת הלאום מיוצג בעוצמות רבות דווקא כאן – במשכן האחרון של הממסד הלאומי הוותיק. למשל; בריצה ל-5,000 מ' ייצגו את אתיופיה שלש רצות, ועוד אחת מהצד של הולנד, ועוד ישראלית אחת ואולי עוד כמה.
נבחרת הבייסבול של ישראל היא די אמריקאית, חלק מהאתלטים של המפרציות הם לא ממש ילידי המקום וכך גם כמה תורכים. יש גרמנים מפולין ומסין. יש טניסאית שהיא חצי האיטית, מאוד אמריקאית, אבל מייצגת את יפן. נכון, מנגד יש כמה עוד נבחרות טהורות לאום, אבל אף אחת מהן היא לא מקום שמישהו רוצה להגר אליו.
וישראל? אה, ישראל. זה מקרה ייחודי. מבחוץ: בגאווה הלאומית – לאומנית ובחזה המנופח כולנו ארטיום, סלמאוויט ולונה. אבל בפנים – איראן. הם רק כי ברפובליקה הדתית של הרבנות הראשית. אף הם והן לא נחשבים כיהודים בדמוקרטיה האתנית היחידה ביותר במזרח התיכון. ולתפארת מדינת ישראל.
