ב-6 בינואר, בשעת אישור ספירת קולות האלקטורים בבחירות האמריקאיות לנשיאות, פרץ לקונגרס המון מוסת במטרה לעצור את אישור הספירה, למנוע חילופי שלטון דמוקרטיים תקינים בארה"ב, ולהותיר את דולנד טראמפ בשלטון למרות שהובס בבחירות. הפורצים לקונגרס כללו זרמים שונים, לעתים גם משונים. חלקם נראה כהמון שהוסת ואיבד את דרכו.
ביניהם בלט איש חסון, מזוקן וגבוה (1.98 מ' גובהו) שלבש מעיל אולימפי של נבחרת ארה"ב בשחייה. הוא זוהה בצילומים. שמו – קליט קלר.
קלר בן ה-38, שחיין אוניברסיטת דרום קליפורניה לשעבר שגדל באריזונה, זכה בלא פחות מחמש מדליות אולימפיות בבריכה, לאורך שמונה שנים ושלוש אולימפיאדות. שתיים מהמדליות מוזהבות, ואחת כסופה, במשחי השליחים ל-4 כפול 200 חופשי; עוד שתיים מארד במשחה האישי ל-400 מ' חופשי.
אולי הופעתו הגדולה ביותר, היתה כשזינק כשליח אחרון ל-200 מ' האחרונים במשחה ה-4 כפול 200 חופשי ברביעייה האמריקאית באולימפיאדת אתונה (אחרי מייקל פלפס, ריאן לוכטי ופיטר ואנדרקאי), הקדים ב-13 מאיות שנייה את איאן ת'ורפ האגדי, וזכה בזהב בשביל האמריקאים עם שיא עולם חדש, באחד ממשחי השליחים המרתקים והצמודים בהיסטוריה האולימפית.
במדד דירוג איכות מדליות אולימפי, אם קלר עצמו היה נספר כ"מדינה", הוא היה, לבדו, מקדים בדירוג את מדינת ישראל כולה.
אבל לפני שבועיים וחצי, ב-13 בינואר 2021, הואשם קלר בעבירות פליליות של הפרעת הסדר הציבורי, הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, וכניסה אסורה לבניין של הממשלה הפדרלית. עבירות שהרשעה בהן, עלולה לשאת עונשי מאסר כבדים. כמעט מיותר לציין, שהוא גם פוטר מיידית מעבודתו כאיש מכירות.
קלר, שבינתיים סגר והסיר את עמודי הרשת החברתית שלו, אמנם נודע כשמרן שתומך בזכות לנשיאת נשק, ופרסם פוסטים בעד טראמפ. אבל חבריו לנבחרות האמריקאיות, ובראשון גארי הול וטום מאלצ'ו, לא מצליחים להבין מה הביא אותו – אולימפיאן מצליח, שייצג שלוש אולימפיאדות רצופות את אתוס האחדות אולימפי האמריקאי – לנסוע מביתו בקולורדו, ולהסתער לתוך מסדרונות הקונגרס, כחלק מההמון המוסת?
השאלה זו (בהקשרה הלא פוליטי), מטרידה רבים בשחייה האמריקאית.
מסתבר שקלר, התקשה למצוא את מקומו אחרי קריירת השחייה. הוא התחתן ועבר בהמשך הליך גירושים קשה, שבמהלכו, במשך מספר חודשים, גר קלר במכוניתו, אותה היה מחנה בלילות בחניון של סופרמרקט. לאחר הגירושים, לקחה גרושתו את ילדיו ועברה לצפון קרוליינה, בעוד שהוא נותר לחיות בקולורדו.
בראיון משנת 2018 אמר קלר: "תוך שנים ספורות, הפכתי ממדליסט זהב אולימפי, לאיש נשוי, לבעלים של בית, לעובד בסדרה של תפקידי מכירות, לאבא לשלושה ילדים, והתקשיתי מאד לקבל את מי שהייתי ללא שחייה בחיי… היה לי קשה מאד, לא נהניתי בעבודה, והקשיים האלו חלחלו לנישואים שלי". לאחר הגירושים, הוסיף קלר "שילמתי מזונות ולא יכולתי לשכור דירה, אז גרתי במכונית כמעט שנה. היתה לי מכונית פורד [לא גדולה], ואני 1.98 מ' גובה, אז היה קשה להתארגן על מקום לישון, אבל עשיתי מה שיכולתי".
https://twitter.com/olympicchannel/status/1080470510633435136
לאחר האירוע בקפיטול, דיבר קלר עם לפחות שניים מהמאמנים האגדיים של השחייה האמריקאית, שאימנו אותו בתקופתו כשחיין – ג'ון אורבנצ'ק ומארק שוברט. שניהם סיפרו שקלר נשבר בטלפון, ופרץ בבכי על כך שאכזב אותם, אחרי שהשקיעו בו שנים.
איך מתדרדר אלוף אולימפי אמריקאי מעוטר למחוזות כאלו?
מסתבר שבסופה של קריירה אולימפית, הממסד הספורטיבי האמריקאי משאיר את כוכביו עם מעט מאד. מספר אפשרויות להתאמת קריירה, השלמת לימודים, ולא הרבה מעבר לכך. בחברת השפע האמריקאית, בה החיים ללא ביטוח בריאות תקף (ולא פעם יקר) עלולים להיות מלאי סיכון, מדליסט אולימפי שייצג את ארה"ב לא זוכה אפילו לביטוח בריאות לכל חייו.
אחרי שנים של "שירות" לאתוס האולימפי האמריקאי, ולאחר אולימפיאדות שגורפות מיליארדים בזכויות שידור במדינת הפסים והכוכבים, נשארים השחקנים האמתיים בהצגה – הספורטאים – להתמודד לבדם. אמנם הוועד האולימפי האמריקאי מציע ייעוצי קריירה וסוגי ייעוץ נוספים לספורטאים, אך מדובר בתמיכה מועטה שהחלה להינתן רק לפני מספר שנים לא רב, ואשר ממילא לא רבים מהספורטאים נעזרים בה.
להבדיל, אצל מי שמשך דורות היתה היריבה המסורתית העיקרית של ארה"ב בספורט האולימפי – רוסיה – המצב שונה לחלוטין.
כדי להבין את המצב ברוסיה, דיברנו עם מאמן השחייה ליאוניד קאופמן (לשעבר מאמן בנבחרות רוסיה, מאמן נבחרת ישראל בשחייה, וכיום מאמן שחיינים אולימפיים באופן פרטני). אצל הרוסים, אומר קאופמן, כל מדליסט אולימפי מקבל מלגה חודשית לכל החיים. שמה של המלגה, כיאה לספורטאי שהביא מדליה אולימפית וכבוד למדינתו – "מלגת הנשיא".
מעבר להדרת הכבוד השמורה ברוסיה לספורטאי על אולימפיים, מדליסט זהב אולימפי רוסי מקבל ממדינתו סכום חודשי של כ-700 דולר ארה"ב (52,000 רובל), מדליסט כסף מקבל כ-425 דולר לחודש, ומדליסט ארד מקבל כ-360 דולר לחודש. אם הסכומים אינם מרשימים בעיניכם, דעו כי במדדי המחירים הקיימים ברוסיה, סכומים כאלו מסייעים לייצר עבור המדליסטים האולימפיים לשעבר, כרית בטחון בעלת ערך לא זניח.
לדברי קאופמן, שהבהיר כי הוא אינו בקיא בנסיבותיו האישיות של קליט קלר, גם בישראל יש מקום לשקול תשלום מלגה חודשית קבועה לספורטאים אולימפיים שהגיעו לרמת הישג שתוגדר על ידי גורמי המקצוע. לדבריו, אין שום סיבה שמדליסט זהב אולימפי ("כמה כבר יש לנו כאלו?" שואל קואפמן) לא יקבל מלגה של 10,000 ₪ לחודש לכל חייו. המקרה בו מדליסט הזהב האולימפי הישראלי היחיד – הגולש גל פרידמן – העמיד את מדליית הזהב שלו למכירה פומבית, אינו נתפס בעיני קאופמן. לשיטתו, אין, ולא צריכה להיות בעיה, לקבוע רף הישג – לדוגמה כזה המקביל לגמר אולימפי במקצועות המובילים (דוגמת אתלטיקה, שחייה, התעמלות וכדומה) – אשר יקנה לספורטאים המשיגים אותו, מלגת בסיס קיום חודשי להמשך חייהם.
נדמה כי ההתדרדרות הפלילית של קליט קלר – בין אם היא תוצאה ישירה של חוסר תמיכה, חוסר כבוד, חוסר באמצעים או סתם רדיקליזציה בלתי מרוסנת – ראוי שתפתח לכולנו את העיניים. גם בממסד הספורט האולימפי האמריקאי, וגם בממסד הספורט הישראלי.
המדינה מתנאה ומתגאה בספורטאיה המצטיינים בימי תהילתם הקצרים. הפוליטיקאים יודעים להגיע, להתקשר, לברך, לרכוב על ההצלחה ולקצור את ליטרת הפופולאריות שהם חפצים בה. אבל תמיכה, ובוודאי תמורה המשכית לספורטאי – אין. במדינת ישראל, בה מקבלים עשרות אלפים "פנסיה תקציבית" חודשית, ובה מחולקות בנדיבות קצבאות קיום לבני מגזרים שונים מטעמים שונים, אין סיבה שקומץ ספורטאינו המצטיינים בענפים האולימפיים, שהביאו כבוד לארצם, לא יזכו בהכרת תודה, תמיכה וכבוד ברמה הלאומית, גם בדמות תמיכה, וגמול קיום חודשי הולם.
