בשנים האחרונות, לא מעט אנשים מסביב לעולם משלבים בין התשוקה שלהם לריצה לבין מטרות טובות. מרוצים לטובת גיוס כספים, העלאת מודעות למחלות שונות ועוד, כבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מזירת הספורט העולמית. בשבוע שעבר הצטרף לטנרד הזה רוי גלוון. רוי, בן 17 תלמיד מגמת מוסיקה בתיכון אלון בהרצליה העוסק בספורט כבר מגיל 9, חיפש דרך מקורית לסייע בתקופה המורכבת הזו ואיתגר את עצמו לטובת גיוס כספים שכולם קודש לרכישת ניידת ציוד רפואי לארגון יד שרה. למרות שרוי טוען שהוא לא טיפוס של טריאתלון, מאחוריו הישגים ספורטיביים אדירים לא פחות שהגדול מבניהם הוא ריצת 65 ק"מ מרמת השרון עד ירושלים. לצד היוזמה השאפתנית הזו של רוי, ניצבת מחלת הפרטס שבה אובחן בגיל שנתיים וחצי אבל מהשיחה איתו אני מבינה מהר מאוד שהוא לא מתכוון לתת לה לעצור אותו, עכשיו – או בכלל. את גלוון תפסתי לשיחה מעוררת השראה, בערב אחרי שסיים לרוץ 10 ק"מ (חוץ מה-10 ק"מ של הבוקר כמובן).
קצת רקע על מחלת הפרטס שאיתה מתמודד רוי: מחלת הפרטס (Legg Calve Perthes disease) היא מחלה הפוגעת בראש עצם הירך אצל ילדים בגילאי 4-10, כשרוב המאובחנים במחלה הם בנים.
אז מהו למעשה ההפרש באורך בין שתי הרגליים שלך?
את האמת? לפני די הרבה שנים אחד האורתופדים שטיפלו בי מדד את זה, לא יודע לומר לך כמה זה היה בדיוק ומאז לא ממש התעסקתי בזה. אני מעדיף להתמקד במה שיש.
נראה שהולך לך לא רע עם הגישה הזו
כן, אנשים צריכים להבין. לנו כבני אדם – אין לנו ארס כמו לנחשים או שיניים חדות כמו לאריות. המוח שלנו הוא כוח העל שלנו, ככל שמתחתי את הגבולות של הגוף שלי יותר הבנתי שאם אני מרגיש מסוגל ואם המוח שלי הולך איתי בזה, אין שום סיבה שאני לא אצליח. למוח שלנו ולחשיבה חיובית יש כוח שהרבה אנשים לא מודעים אליו. אם הייתי עוצר בכל פעם שהרפואה חשבה שאני צריך לעצור – לא היינו מקיימים את הריאיון הזה היום.
"משלב בין השניים בדיוק כמו שאני צריך" | צילום: דן גלוון
כדי לקחת על עצמך משימה כזו שאפתנית בגיל כל כך צעיר אני מניחה שצריך תמיכה מהבית ומבית הספר. כמה ההורים והמורים שלך התחברו לרעיון שהריצה הופכת להיות מרכז החיים שלך יותר ויותר?
המחנכת שלי מדהימה, היא מצד אחד עוקבת אחרי ואחרי הנוכחות שלי בשיעורים אבל היא גם לא שוכחת לומר לי לא להפסיק לרוץ. פשוט מאפשרת לי לשלב בין שניהם כמו שאני רוצה וצריך. חוץ מזה, זה לא שלפני כן הייתי מהתלמידים שנכחו בכל השיעורים והיו צמודים למערכת. בכיתה י' כמו כולם אני מניח, גם אני התמודדתי עם תחושה של "חוסר חיבור" למערכת אבל הדברים שמחוץ לשיעורים עצמם שמרו עלי נוכח מספיק כמו מגמת המוסיקה שאני פעיל בה כנגן בס. היום דווקא עם הקורונה, קל לי יותר לשלב בין שני הדברים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, יוצא לרוץ ואז חוזר הביתה ישר ללימודים רצופים בזום עד הצהריים.
האמת שהרעיון הזה שלך יגיע לאן שהוא הגיע?
לא חלמתי אפילו, ואני בהחלט אדם שחולם. סיפרתי למחנכת שלי ולרכזת ההתנדבות על הרעיון, הן תמכו בי אבל גם שידרו לי שזה חתיכת יעד. יום אחרי שהתחלנו, הידיעה התפשטה ממש מהר, התרומות התחילו להיכנס בקצב מסחרר. יום אחרי כבר עמדנו על 10,000 ₪ – והשאר היסטוריה.
בוא נחזור ליעד המרשים שלך. בטח התכוננת ליעד הזה עם ליווי מקצועי והכל אני מניחה
דווקא לא. אנחנו חיים בעידן שליוטיוב וגוגל יש תשובות להכל. מעבר לזה, אבא שלי בעצמו כבר השתתף בכמה טריאתלונים וכמה מהריצות הארוכות שלי עשינו יחד, אני לגמרי מגדיר אותו כאיש צוות שלי, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי והתומך, לפעמים לאורך המסלול ולפעמים בקו הסיום.
ובכל זאת, אני מניחה שלהפרש האורך בין שתי הרגליים יש השפעה על הסיכוי לפציעות. היו אנשי מקצוע שניסו להוריד אותך מהמסלול הזה או לפחות לשנות אותו?
מבלי לזלזל ברפואה, אני חושב ש-90% מהאבחנות והפתרונות שהוצעו לי לאורך, הם נטו מה שנלמד בבתי הספר לרפואה. זה לא תמיד זה שחור או לבן ואני אישית מאפשר לעצמי לבדוק לצד הפתרונות שלהם, גם איך אני מרגיש עם זה ולבדוק אופציות נוספות. בפציעה הראשונה שלי למשל, המליצו לי לעשות מדרסים. ניגשנו לאורתופד מומחה שהציע לי להתקין הגבהה בנעל של הרגל הקצרה יותר במטרה להפחית את העומס ממנה. אני מבין מאוד את הרציונל מאחורי זה, וכן העומס הגדול יותר על הרגל הוא הסיבה לפציעות אבל הרגשתי שזה לא פתרון נכון עבורי, הרגיש לי מאוד מלאכותי. בסופו של דבר החלטתי לתת הזדמנות למדרסים רגילים.
אז הרופא בסוף כן נתן לך פתרון טוב לא?
יכול להיות, אבל רצתי איתם קילומטר אחד בלבד ונפרדתי מהם לשלום. אני חייב לציין שאין לי מושג אפילו איפה הם היום…
יש מקומות שבהם אתה מרגיש את הפער בין הרגליים ומרגיש את הצורך לעצור?
בטח. כל העניין של נשיאת משקל כבד על הגוף מורכב לי מאוד. לפני כמה זמן יצאתי לטיול עם חבר, התכוונו לצעוד 40 ק"מ, מזג האוויר גם לא בדיוק תרם למצב והיה חם מאוד. נשאנו על עצמנו תיקים עם ציוד וביום הראשון הברך שלי כבר התחילה להבהב וסימנה לי להוריד עומס. ניחוש שלי, לא וויתרת והמשכת? נכון, לא ויתרתי אבל כל מצב כזה מלמד אותי ומכין אותי לפעמים הבאות. אני היום כבר יודע איפה הן החולשות שלי, איפה אני צריך להוריד עומס ואיפה אני יכול למתוח את הגבול קצת יותר מבלי לסכן את עצמי.
יש ספורט שממש היית רוצה להתנסות בו אבל אתה מבין שזה לא בטוח אפשרי?
טיפוס הרים נראה לי כמו דבר מטורף בהיבט הפיזי וגם הנפשי. זו נראית לי חוויה מדהימה. גם איש הברזל נראה אתגר מטורף. אבא שלי אגב עשה את חצי איש הברזל וסימן לי שזה קשוח מאוד אז נכון לעכשיו אני מעדיף להתמקד בכל היתר אבל אני ממש לא פוסל את העניין הזה לעתיד.
נכון לכתיבת שורות אלו, רוי עומד (או יותר נכון – רץ) על לא פחות מ-142,000 ש"ח שהם 95% מסכום הגיוס שהציב לעצמו, אני חייבת לציין שאנשים כמו רוי גורמים לי להאמין שהוא צודק – המוח האנושי הוא בהחלט כוח העל שלנו – ולפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי לאתגר את עצמנו, זו מטרה אחת טובה.
