אבא שלי היה האבא הכי טוב שהיה לי אי פעם. כמעט כל מה שאני יודע, או ליתר דיוק, כמעט כל הכלים שיש לי כדי לרכוש באמצעותם ידע ואופקים, באים ממנו. כך גם ידיעותיי בעולם הספורט. לפני שנתחיל אנחנו חייבים בגילוי נאות: במשך כל חייו הארוכים (יותר מתשעים שנה) אבא ז"ל לא הלך במצטבר – וכאן אני כולל גם את ה-200 מטר שבין בית הלוויות לחלקת קברו – יותר מ-750 מטר, כולל הכל.
עוד רגעים אולימפיים בשוונג
הלורד סבסטיאן קו לא מוותר
הוויה דולורוזה של גבריאלה אנדרסן-שייס
הפעם ההיא בה אולריך הביס את ארמסטרונג
"ראסיזמוס (גזענות, בלשון אמו הגרמנית) זו שאלה של גאוגרפיה", לימד אותי את אחד הפרקים הראשונים שלי בהיסטוריה של ההומניות והספורט. אבא חי בברלין ב-1936 והוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. הוא כבר היה אז ד"ר לפילוסופיה ועמד בפני סיום לימודי ההסמכה לרבנות. הוא חווה על בשרו את עליית הנאצים לשלטון והבין את החשיבות התעמולתית האדירה של משחקי ברלין 1936.
4 מדליות זהב
בפעם הראשונה שברלין היתה אמורה לארח את המשחקים האולימפיים ב-1916, סערה באירופה מלחמת העולם הראשונה. באיחור של 20 שנה שבו המשחקים לעיר היפה הזו. היטלר ומכונת התעמולה שלו, בראשות יוזף גבלס, עשו הכל כדי להפוך את אירוע הספורט העולמי לטיעון מנצח של תורתם, אודות עליונותו של הגזע הארי הלבן. גבלס והצלמת לני ריפנשטאהל הפיקו את "אולימפיה", סרט ארוך עם אסתטיקה ואפקטים נאצים שנועד לחזק ולתמוך בטיעוני עליונות הגזע הלבן. הכל היה מוכן להצגה הגדולה.
אמנם כמה ספורטאים יהודים החרימו את המשחקים, ופה ושם נרשמה מחאה רפה, אבל המשחקים יצאו לדרך ואיתם זינק גם ג'סי אוונס. ארבע פעמים הוא זינק, ניתר וזכה. ארבע מדליות באותם משחקים – איש לא עשה זאת לפניו. ב-100, 200, שליחים וקפיצה למרחק. נגד עיניו המשתאות של היטלר. מחלוקת נטושה עד עצם היום הזה האם הפיהרר אכן עזב את האצטדיון כדי לא ללחוץ את ידו, או שמא הוא לחץ לו את היד אבל הצנזורה הנאצית מנעה את פרסום התמונה ההיסטורית.
הדרמה היתה עצומה. ברלין כולה היתה רוויה בסמלים הנאצים. דגלי צלב הקרס האדום, לבן, שחור התנוססו בגאון. המחוות, המוזיקה והנאומים הצעקניים של "המנהיג" נכחו בכל פינה. הכל היה מוכן לשיאו של הפולמוס. הגזע הארי עמד להוכיח את עליונותו קבל עם ועולם. בפומבי ובחדרי חדרים הם לעגו לאמריקאים על שכללו בנבחרתם שחורים; "אונטֶרמֶנשְן", תת אדם, עבדים. אבל שום דבר לא עזר, עליונותו של האתלט האפרו-אמריקאי היתה ברורה. וכמו לזרות מלח על הפצעים, המוני הגרמנים שבאצטדיון (110 אלף) הריעו לאוונס בהערצה, אולי אפילו במחאה. וביניהם היה גם אחד שאין דרך אחרת לתאר אותו אלא כגיבור, אם לא כחסיד אומות העולם.
ג'סי אוונס פוסל פעמיים
הנה אנחנו במוקדמות הקפיצה למרחק. ג'סי אוונס, בעל השיא העולמי המדהים של 8.13 מטר (שלא נשבר 25 שנה), פסל פעמיים. עוד פסילה אחת והוא בחוץ. ליד מסלול ההרצה התקיימה התוודעות פחות ידועה. אוונס כבר זכה במדליית זהב ב-100 מטר והתכונן לקפיצה האחרונה והמכרעת. לפתע ניגש אליו לוץ לונג (קארל לודוויג לונג). המועמד הגרמני לזכייה. מי שכבר שבר במוקדמות את השיא האולימפי. והוא יפה כאל טבטוני, בלונדיני כחול עיניים. מוכשר גם בתחומי אחרים (עורך דין ומאוחר יותר ד"ר למשפטים). "סמן לך את נקודת ההתחלה קצת יותר אחורה, ככה לא תפסול". אוונס קיבל את העצה, ניתר והגיע לגמר.
הדרמה לא נגמרה שם. שוב אנחנו לפני הקפיצה האחרונה. לשניהם תוצאה זהה של 7.87 מטר. אבל הפעם אוונס הרחיק יותר ונחת על החול במרחק של 8.06 מטר. הראשון לברך אותו היה לונג עצמו. על דוכן המנצחים הם התחבקו נוכח עינה של כל הצמרת הנאצית, כשברקע מאות אלפי גרמנים מוחאים כפיים לידידות הספורטיבית המופלאה. מי שהבין את הרגע הזה טוב מכולם היה אוונס עצמו: "נדרש ממנו אומץ רב להתיידד עמי לנגד עיניו של היטלר. גם אם תתיכו את כל המדליות והגביעים שזכיתי בהם, הם לא יגיעו לכדי הידידות בת 24 הקראט בין לוץ לונג לביני", אמר. 28 שנים אחרי המשחקים ההם, ו-21 שנים לאחר שנהרג במלחמת העולם השנייה, היה לונג לספורטאי הראשון שהוענקה לו "מדליית פייר דה קוברטן". מדליה נדירה שהוענקה עד כה רק לעשרה ספורטאים אשר "גילו הגינות ורוח ספורטיבית יוצאת דופן".
אחר כך אוונס הוסיף לאמתחתו את מדליית הזהב ב-200 מטר, ובכך היה אמור להסתפק. אלא שראשי המשלחת האולימפית החליטו ברגע האחרון להחליף את שני הרצים היהודים היחידים בקבוצה, מרטי גליקמן וסם סטולר, במרוץ השליחים. השמועות אומרות שהצמרת הנאצית ממש התחננה בפני האמריקאים לא להשפיל עוד את הגרמנים בכך שיוסיפו זוכים יהודים לשחורים. אוונס רץ בשבילם וזכה במדליה הרביעית שלו. "מסכנים הנאצים", אמרו אז, "נאלצו להחליט מה יותר טוב להם, יהודים או שחורים".
גרמניה זכתה ב-86 מדליות (לעומת 56 של ארה"ב) במשחקים הללו. אוונס וחבריו חזרו הביתה, אבל הגזענות לא נשארה בגרמניה: "גם נשיא ארצות הברית לא הזמין אותי לבית הלבן ולא לחץ לי את היד", סיפר אוונס לימים. הוא, גדול האתלטים של זמנו, נכדו של עבד שחור ובן לאב אריס, שפרנס את משפחתו בשדות הכותנה מגיל תשע, חזר להפרדה הגזעית של אמריקה. שוב הוא נאלץ לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, להתחרות בכלבים ובסוסים כי הספונסרים לא רצו מפרסם שחור. מרבית שארית ימיו עברו עליו בעוני עצוב עד כדי פשיטת רגל. רק מאוחר הרבה יותר, אחרי מותו, נזכרה אמריקה להעניק לו את אותותיה הגבוהים ביותר.
אבא שלי אהב אותו מאוד וכעס על האמריקאים שלא כיבדו אותו די. כצעיר יהודי בגרמניה הוא חש אליו זיקה מיידית, אמפתיה ללא גבולות. על יכולותיו המדהימות ועל ששבר במו רגליו את כל הגבולות והיעדים שהיטלר ייעד לאולימפיאדה "שלו". אבל כאיש הגון אבי ידע שהגזענות מעולם לא נותרה נחלתם של הנאצים בלבד, ולכן הזהיר אותי תמיד: "ראסיזמוס זו שאלה של גאוגרפיה".
אבי, שהיה בארוע של ריצת 100 מטר של ג'סי אוונס בברלין ,היה נוכח לריצה ויציאת היטלר מהאיצטדיון וזה היה אחד מהדברים הבודדים שסיפר כל 19 שנים שחי בברלין. (מיד אחר כך עלה לישראל.)