טור דעה של מרב מילר בעקבות הכתבה בשוונג על הרצה שהותקפה לאחרונה בפארק הירקון – ראו כאן

איך הפכנו למטרות נעות? בשנה האחרונה היו לפחות שלוש תקיפות מדווחות על נשים שרצו להנאתן בפארק הירקון, והפכו לקורבנות של גברים שניצלו את הרגע שבו הן היו לבד, כדי לתקוף אותן. פיזית, מינית וכמובן נפשית. לא ייתכן שאישה שיוצאת לרוץ לבדה תרגיש מאוימת, ולא משנה איפה ובאיזו שעה. לא הגיוני שאצא לרוץ בחשש שמי יודע מה עלול לקרות לי, אם ארוץ לבד, ולא מסתדר לי שמקום מושלם כמו פארק הירקון יקבל "אזהרת מסע" רק כי חורשי רע אורבים בשביליו.

אסור שמקרים כאלה יישארו מתחת לרדאר הציבורי | צילום: אייל שרמן

אף אישה לא צריכה לחוש מאוימת או קורבן פוטנציאלי לגבר אלים, סוטה או סתם פסיכופת. לא בביתה, לא במקום עבודתה וגם לא אם בא לה לרוץ לבד בחושך, ואפילו, סליחה ומחילה, בבגד קצר וחשוף. בינתיים אני בעיקר מוטרדת. קודם כל מעצם האיום. האם עליי לצאת לרוץ רק בשעות שבהן יש יותר אנשים, עם הטלפון הנייד עליי, תרסיס פלפל ועדיף גם מלווה מסוקס שיגן עליי?

מטריד אותי גם חוסר העניין בסיפור. איך יכול להיות שאישה חוטפת מוט בראש לאור יום, ואחרת מותקפת בשירותים, וזה לא זוכה להד תקשורתי, לרובריקה בעיתון ולמעקב בתכניות האקטואליה? עד כמה אנחנו קהים ומקבלים בשוויון נפש יחסי, תקיפה אלימה וגסה של אישה, רק כי היא לבד וזה קל. בחברה שבה האלימות בכלל, וזו נגד נשים בפרט, הפכה לדבר שבשגרה, זה מאד מצער, אבל לא מפתיע. אוזלת ידם של גורמי הביטחון ידועה, כמו גם יכולת האכיפה.

אבל אסור שמקרים כאלה יישארו מתחת לרדאר הציבורי, אסור לנו כחברה להשלים עם סיפורים כאלה כאילו זו גזירת גורל. ולא, אל תשלחו אותי לרוץ על ההליכון כדי למזער סיכונים, וגם לא לשפר מהירות כדי שתהיה לי היכולת לברוח במקרה של אזעקת אמת.

מוזמנות ומוזמנים להגיב ולתמוך באינסטגרם של מרב מילר – כאן