את ליאור בירקאן הכרתי בתחילת בשנות השמונים כדמות. היכרות לא אישית, מרחוק. כמי שניצחה פחות או יותר בכל משחה בו לקחה חלק. השחיינית מירושלים ששחתה הכל והיתה אלופה בכל. היא היתה מבוגרת ממני ב-6 שנים. הספד ראוי לספורטאי, בייחוד באתר ספורט כמו שוונג, חייב לכלול את הישגיו. אז הישגיה של ליאור כשחיינית בצעירותה רבים מספור: אלופת ישראל עשרות פעמים במספר משחים. שיאנית סדרתית של שיאי ישראל. למעשה, בזמן כזה או אחר ליאור היתה אלופת ישראל בכל משחה בו השתתפה, ולמעט סגנון החזה, היו אלו כמעט את כולם.
ההיכרות הפרטית בינינו החלה בעשור האחרון והיא נוצרה כמובן, דרך המים. לעתים נראה שלשחיינים ותיקים שחזרו לשחות בבגרותם, יש מעגל משפחתי נוסף – משפחת השחייה. במשפחת השחייה, האינטראקציה נעה כמעט תמיד, רק על הספקטרום החיובי. במובן זה, ראש החמולה הגדולה והמבוזרת בישראל, הוא ללא ספק גרשון שפע מגבעת חיים. ברבות השנים, מי ששחה אצל גרשון בעבר, ומי ששוחה אצלו בהווה, מכירים ומתערבבים. כזהו אופיו של המגנט האנושי מגבעת חיים.
ליאור הירושלמית שחתה והתאמנה כשנה בגבעת חיים בצעירותה. היא היתה חלק מהפזורה של אותה חמולת שחיינים. בשנים האחרונות, הרגשנו כמשפחת השחייה שלה מעמק חפר. אם תרצו – אחים למים. ליאור היתה מגיעה לעתים לשחות איתנו בים עמק חפר והיתה לוקחת חלק קבוע במשחים הימיים שכל כך אהבה.
ספורטאים גדולים מורגלים בהכרה. אבל אצל ליאור, תמיד נראתה זריזות, כמעט חיפזון, בהשלת כל הוקרה. היא עשתה זאת בקלילות בטבעיות. תמיד נתנה למוקירים, את התחושה שהם אלו שראויים לשבחים ולתהילה, על עצם המעשה. ליאור לקחה חלק בסצנה של הענקת מדליות לעתים קרובות. בעצם, תמיד. בסיומו של כל משחה מים פתוחים אליו זינקה אי פעם, היא סיימה ראשונה בקטגוריית הגיל. סוף צפוי מראש לכל התייצבות שלה על קו זינוק.
ליאור בירקאן, ראשונה בקטגוריית הגיל שלה בכל משחה בו לקחה חלק | באדיבות אתר מבט למרוץ
לכל מי שענד אי פעם מדליה על הצוואר, היא גרמה להרגיש שדווקא הוא השחקן המרכזי בסצנה. שהוא הסיפור. לקח לי זמן לפענח את התופעה – איך היא עולה על דוכן, מקבלת מדליה, אבל רק מודה ומוקירה, ומברכת את מעניק המדליה? ומרעיפה עליו תודות ושבחים מהים ועד ירושלים. לימים התחדד העניין, לפחות בעיניי, כך – מבחינת ליאור, ההזדמנות לקחת חלק באירוע, השחייה עצמה, המפגש, והחברותא, היו משמעותיים יותר מכל הישג אישי. גם בשנות המחלה הארורה, היא הגיעה למשחים הימיים ככל שיכלה, והשכימה לשם כך את בתה הצעירה בשעות זריחה ירושלמיות, כדי לרדת מההרים אל חול הים של החופים התיכוניים.
אדרבא, נראה היה שבשנות המחלה אירועי השחייה והמפגש קיבלו עבורה משמעות נוספת. דומה היה שנוצרה אצלה ידיעה אינסטינקטיבית שהרגעים עלולים לא לחזור ושצריך לחוות אותם עד תום. נראה היה שנוספה אצלה גם הכרה בערך המוגבר לעתו, של יצירת זיכרונות ותיעודם. על התמונות שנוצרו אז – גם כאלו שעל המסך לפניכם וגם בזיכרון – רבים אסירי תודה היום.
ליאור בירקאן (מימין), עם בתה וחברה לפני תחילת משחה פורט2פורט 2019 | צילום: צלמי שוונג
ובסיום אותו משחה | צילום: צלמי שוונג
החוויות האהובות מכל היו השחיות המשותפות שיצאו בשבתות בבוקר מחוף בית ינאי. בן זוגה בשנים האחרונות, אלדד, גר בבית ינאי, וליאור היתה מצטרפת לדבוקה הימית של קבוצת שחייני האקוותיקים ושות', בשבתות בבוקר.
השחייה שלנו בים שונה מהבריכה. היא לא מתבצעת בטור עורפי בהפרשים של חמש שניות בין שחיין לשחיין. בים, השחייה היא רוחבית. במידה רבה חברתית יותר. סוציאלית. ליאור היתה מצטרפת לרצועת רוחב של 4-10 ה"שוחים בים" הקבועים והמזדמנים, כשהיינו חוצים דרומה לסיור מעל לרכס הכורכר התת-ימי, ומשם בחזרה לגן הלאומי בבית ינאי. היא מעולם לא אתגרה את הקצב. תמיד השתלבה, גם בעצירות מעת לעת להתבוננות בטריגון מזדמן או בצב ים מטייל. לאחר היציאה מהמים היתה אומרת לעתים – "מה זה? איזו מהירות אתם שוחים? מה קרה לכם?". הדברים היו נאמרים בפירגון כזה, שרק הזיכרון שסיימה בערך 2-3 דקות לפני רובנו במשחה האחרון, היו שמים בפרופורציה את הגאווה על כך ששחינו בקצב שאיתגר את ליאור בירקאן.
בשנתיים האחרונות היתה מעת לעת גם לוחשת לי בשקט מספרי תוצאות. דוגמת: "2:27 ב-200. וזהו! יותר אני לא אומרת!". ההתקדמויות של בתה בתוצאותיה בבריכה בירושלים. ההתקדמות מעולם לא נמדדה מול אף אחד אחר, אלא רק מול התוצאות הקודמות של הילדה עצמה. האם היתה גאה לאו דווקא בזמנים, אלא בעיקר בכך שהתגשמה ולו לרגע, הפעם אצל בתה, התפיסה הנושנה שעבודה מניבה תוצאות.
ליאור השתתפה בארבעה משחי ים בליגת המים הפתוחים בשנה האחרונה 2019. לפני הקיץ במשחה אשדוד שאותו כה אהבה (בו היא ברחה לי ולגרשון שפע, חרף הסיכום והתכנון המוקדם ששלושתנו נשחה ביחד).
ליאור שלישית מימין, עם האקוותיקים, בסוף משחה הדולפין אשדוד 2019. צילום: אלבום פרטי
בסתיו האחרון כבר הבנו שמצבה הרפואי לא משתפר, אלא להפך. הנורא מכל הפסיק להיות בלתי אפשרי. בחודשים ספטמבר-נובמבר 2019 ההיא השתתפה במשחה פורט2פורט, במשחה תנינים, ובמשחה עמק חפר. האחרון היה באותו חוף בו היינו שוחים יחדיו בשבתות – חוף בית ינאי. לרוב המשחים הגיעה עם בתה, ולמשחה התנינים גם עם בני משפחה נוספים, כולל אחיה ואחותה.
במשחה תנינים האחרון במעגן מיכאל, קיימנו לכבודה טקס קצר בנוכחות נכבדה של בני משפחתה. הוקרה על קריירת שחייה מפוארת. מיעוט מבין המאות שנכחו והריעו, היה מודע למלוא הנסיבות הסובבות. לסרטן שמסרב לדעוך. אחדים שידעו היטב וניסו לדבר בטקס, לא כל כך הצליחו להשלים משפט. אחרים ויתרו מראש על הניסיון לומר משהו. גם עכשיו האצבעות קופאות על המקלדת והגרון נחנק.
בטקס הוקרה ב"משחה תנינים", אוקטובר 2019. טל סנונית מעניק לליאור לוח תמונות מטעם שוונג | צילום: אלבום פרטי
הכתיבה והמחשבה על עוצמת החיים והחיות של ליאור בלשון עבר, פשוט בלתי נתפסת.
ליאור יקרה ואהובה, נוכחותך בחיינו היתה עבורנו זכות ענקית.
את חסרה, וכבר עכשיו ברור שעם הזמן תחסרי יותר.
לא נפסיק להיזכר בך ולהתגעגע. היי שלום,
ניפגש בים.
אזכור תמיד בתודה שהדרכת אותי בשחייה בבית הלוחם ירושלים ולא ויתרת לי על סגנון החתירה, שלא אהבתי, עד שזה הפך לסגנון העוסק שלי עד היום. נוחי בשלום על משכבך